"כיסופים בשבילי זה בית, זה משפחה. בעצם שני הוריי נפטרו בו כשהייתי צעיר ממש. יש לי שני אחים גדולים שהיו משפחה שלי - והקיבוץ עצמו", אומר הבמאי והתסריטאי דרור שאול כשהוא נכנס לתוך קיבוץ כיסופים.
מתי בפעם האחרונה עשית את הדרך הזאת לכיסופים?
"האמת לפני חודש וחצי, נתתי שם הרצאה על 'מבצע סבתא', יש לי מופע נורא מצחיק, אני מסתובב איתו בכל הארץ, וכיסופים גם הזמינו. לא דמיינתי שכמה שבועות אחרי אני אסע לכאן בנסיבות כל כך טרגיות ובלתי נתפסות".
עבור הבמאי דרור שאול קיבוץ כיסופים לא היה רק נוף ילדותו, אלא גם המעיין שממנו נבעו הסיפורים, שהפכו אחר כך לסרטים. המוכר שבהם הוא סרט הקאלט "מבצע סבתא" שמבוסס על סיפור אמיתי. אחד מכוכבי הסרט הוא קרמבו, קצין ומסתערב שדמותו נכתבה בהשראת טל שאול, אחיו של דרור, שהיה מפקד יחידת שמשון, המסתערבים של עזה. אחרי רצח רבין נקרא לשקם את היחידה לאבטחת אישים בשב"כ וסיים את שירותו כראש אגף האבטחה בשירות, דרגה מקבילה לאלוף.
שניהם פוסעים בשבילי הקיבוץ, שבו נרצחו 16 מחברי הקיבוץ, אחד נחטף, ועוד 9 נפלו בקרב. "פה זה התחיל", מצביע טל. "תקפו את הבסיס כדי למנוע מהבסיס להגיב. הם באו מכמה כיוונים בו-זמנית. חיילים של גולני נלחמו איתם ושחקו אותם".
אתה בעצם אחראי לזה שהבסיס הזה פה.
"כן. אני הייתי מפקד שמשון ב-93', וכשהעברנו לפה את הבסיס".
אתה יכול לשער מה היה קורה בכיסופים אם הבסיס הזה לא היה פה?
"תסתכל על בארי. ניר עוז".
"הקיבוץ לא דומה לקיבוץ שגדלנו בו"
"ג'יפ עומד מול חדר האוכל", מתפלא דרור ואומר לטל: "קח שלושים שנה אחורה. לא, זה הלם פשוט. שם אני גרתי, בבניין ההוא. אתה זוכר?"
שניהם עזבו את הקיבוץ לפני 30 שנה. יומיים אחרי אותה שבת טל הצטרף ליוזמת האלופים שמוביל האלוף במילואים נעם תיבון, והתנדב לקחת אחריות על שיקום כיסופים.
טל: "התפקיד שלנו זה להיות הנציגים של הקיבוץ מול כל העולם. יש לנו ניסיון עבר. הניסיון, זה העוצמה שלנו".
טל: "הקיבוץ לא דומה לקיבוץ שגדלנו בו".
דרור: "אני מריח ריח כזה חריף. זה קשור למשהו רע?"
טל: "הריחות הרעים זה בדרך כלל האוכל שהתקלקל במקררים. יש גם כמה כתמי דם, אבל כבר אין פה גופות".
"פה אשכרה היה קרב"
חודש אחרי מתקפת הפתע של חמאס, המראה של קיבוץ כיסופים יכול להטעות. תושבים נרצחו כאן, חיילים נפלו במהלך הלחימה שנמשכה יותר מיממה, ובכל זאת, חלקים שלמים מהקיבוץ נותרו כפי שהיו גם לפני 7 באוקטובר. חלקים אחרים הפכו באותה שבת לאזור מלחמה.
דרור: "לא ייאמן. זה הדרך מחדר האוכל לבית של אימא שלנו. אימא'לה. תראה מה זה. פה אשכרה היה קרב".
טל: "כן. זה בית שיהרסו אותו, אבל נבנה אותו מחדש".
כן, אתה יודע לספר מה היה פה, מי היה פה?
"היו פה שלושה חבר'ה עם ג'ינס וטריקו שנלחמו פה כמעט עשרים שעות. חברו לחיילים, עברו מבית לבית, נלחמו-נלחמו. אשכרה כמו בסרטים. ירו במחבלים, חטפו אש".
שלושת החבר'ה שנלחמו הם רוני, רבש"ץ הקיבוץ, שרותק לביתו על ידי מחבלים וניהל איתם קרב תוך שהוא מגן על משפחתו. במקביל נלחמו בשבילי הקיבוץ, לצד קבוצה קטנה של חיילים, סגן הרבש"ץ שי אשר, וסער מרגוליס, זכרו לברכה, הרבש"ץ לשעבר של הקיבוץ, שנעל את אשתו ושתי בנותיו בממ"ד, יצא להילחם ונהרג במהלך הקרבות.
טל: "הם הגנו על הקיבוץ".
דרור: "מטורף".
חיכה למחבלים עם אקדח ביד
בחודש האחרון טל מחלק את הזמן בין הקיבוץ לים המלח, למלון שאליו פונו התושבים, בהם גם חגי גרוסוירט, חבר ילדות של השאולים. באותה שבת הוא סגר את אשתו ושניים מנכדיו בממ"ד. בתו ושני נכדים נוספים היו בבית אחר בקיבוץ והקשר עמם נותק, וחגי חיכה למחבלים במטבח ביתו עם אקדח ביד.
טל שואל את חגי מאיפה קור הרוח הזה. "אין לי מושג. היה לי חם, אבל הייתי קר לגמרי", אומר חגי. למזלו, חיילי גולני הגיעו אליו לפני המחבלים, אבל לא לכל חברי הקיבוץ היה כזה מזל.
טל מצביע על האזור הצפוני של הקיבוץ: "האזור הזה יותר קרוב לבסיס הצבאי ומטבע הדברים, הייתה פה יותר לחימה".
טל הולך עם רובה ארוך וכפכפים. תגיד זה תקני הכפכפים במצב חירום? אני שואל אותו. "היישוב במצב שגרה", הוא עונה ואז נשמע קול נפץ. "תושבי כיסופים ותושבי העוטף בכלל אכלו בחיים שלהם אלפי 'צבעים אדומים' וזה נקרא שגרה באמת", הוא אומר.
טל: "פה גם נחטף שלמה".
דרור: "לפני חודש ראיתי אותו, בהרצאה. איזה איש חמוד".
טל: "זה הבית של שלמה ומזל מנצור. מפה הם באו בתחילת האירוע, נכנסו באש. יש פה צרור על הדלת, אפשר לראות את החורים, ופשוט הוציאו אותם החוצה. הלכו ישר לממ"ד, לקחו אותו, אזקו אותו, ומזל הסתובבה וברחה להם. ורפי סמט שגר פה ראה אותם בעיניים".
"המחבל דפק צרור לעברי"
רפי סמט בן ה-71 הוא נהג האמבולנס של הקיבוץ. בשעות הבוקר של אותה שבת הנכד שלו, חייל בחופשה, נפצע מירי מחבלים והצליח להגיע אליו בתקווה לקבל טיפול. כשרפי ניסה להביא ציוד רפואי מהאמבולנס, הוא נורה בידו, אבל הצליח לחזור הביתה בזמן שהמחבלים פרצו לבית של מנצור.
רפי: "אני רואה שמוציאים את אשתו החוצה, מהחדר. שנייה-שתיים מחזירים אותה חזרה לתוך החדר, ובשנייה הזו שהדלת נסגרת, אחד המחבלים שם לב שאני מסתכל בחלון, דפק צרור מהחלון לתוך הסלון שלי, חורר שם את הקיר. הצלחתי לחמוק מהר הצידה, לממ"ד".
שלמה מנצור היה הנגר המיתולוגי של כיסופים. לפני כעשור פגשנו אותו בכתבה שחזרה אל הסיפור שמאחורי "מבצע סבתא". עכשיו מנצור בן ה-85 מוגדר חטוף ומוחזק ככל הנראה בעזה.
דרור: "זה הלם מוחלט. כל הילדות שלי לא היו פה אירועים ביטחוניים בכלל. היינו הולכים לגדר מערכת לבד. הרגשנו בטוחים לגמרי. תדהמה, אני נזכר בשבת, אני הסתמסתי עם חגי, עם מנוחה. אני מזועזע".
מנוחה חולתי, זכרה לברכה, בת ה-76, הייתה המורה של טל ודרור בבית הספר היסודי. באותה שבת היא הייתה לבד בביתה, בנפרד מבעלה ישראל שהסתתר בבית אחר בקיבוץ. הקשר איתה נותק בשלב מוקדם יחסית של היום ורק למוחרת, כשהחיילים הגיעו לפנות את ישראל, הוא שכנע אותם להגיע לביתה. אבל אז זה כבר היה מאוחר מדי.
"ראיתי כבר שהבית לא במצב טוב", משחזר רפי, "אני נעמד מול הבית של מנוחה, מפתח ביד, לפתוח את הדלת החיצונית, מה שהייתי עושה כל יום. וראיתי שחור משחור. החיילים שליוו אותי, אחד מהם נכנס לפניי, היה צריך לטפס על הררי מפולת שהיו בתוך הבית, שקירות שם נפלו. הוא הגיע לממ"ד והוא אמר לי: 'אין כלום בפנים'. אמרתי לו: 'מה זה אין כלום?' נכנסתי אחריו ועל יד המיטה, לא עלינו, בתוך הממ"ד, היא שכבה, ואני מטעמי... מה שנקרא, לא נתאר את מה שראו עיניי, כי הבית גם עבר בסוף שרפה, אבל לקח עשרה ימים לזהות DNA של הילדים. המראה היה מראה זוועתי. איך אומרים? שום אדם לא צריך לראות דבר כזה. אבל גם שום אדם לא צריך לעבור דבר כזה".
"החמור יותר, אם לא פחות, זה שמנוחה נולדה במחנה עקורים בגרמניה. אחרי המלחמה. כשהסבא והסבתא שלה ושלי סיימו את חייהם באושוויץ או בטרבלינקה. אין הצדקה שנכדה או נכד של מישהו מניצולי... הם לא ניצלו, ניצלו ההורים, אבל לא... יסיים את חייו באותה צורה, אין הצדקה. לא במדינת ישראל הריבונית, לא אזרחים. לא ילדים, לא נשים, לא זקנים, לא שייהרגו ולא שייחטפו, אין לזה הצדקה".
הסכנה הייתה ברורה מההתחלה
חיי הקיבוץ שמילאו את סרטיו של דרור ימשיכו להעסיק אותו גם ביצירות הבאות. כבר יותר מעשור הוא חוקר את ההיסטוריה של כיסופים וכותב שני פרויקטים, דוקומנטרי ועלילתי, שמבוססים על אירועי העבר. למרות תחושת הביטחון שלו כילד שגדל כאן, בתוך התחקיר הוא הבין שהסכנה הייתה ברורה מיום הקמתו של הקיבוץ.
דרור: "יש פה סיפור מדהים של אנשים שבאו הנה מכל העולם והקימו את המקום הזה. אמרו להם: 'אדמה נטולת אנשים לאנשים נטולי אדמה'. והם באו והקימו פה יישוב. אבל היו פה אנשים והאנשים האלה לא התכוונו ללכת לשום מקום. ואף אחד לא פתר את הבעיה הזאת. ועם השנים זה רק החמיר. אבינו היה אחראי על מערך הביטחון של הקיבוץ".
רעש של פצמ"ר קורע את האוויר: "החסרתי פעימה", הוא אומר וממשיך. "ב-56' נערכו פה למלחמה. הוא פיזר צינורות השקיה מסביב לכל היישוב, ובתור תכסיס, מרחוק זה נראה כמו תותחים, אז המצרים נבהלו. אבל עדיין הקיבוץ הזה עבר הפגזה מאוד רצינית של בערך חצי יום, חצי מהקיבוץ נחרב. ב-67' קרה כמעט אותו דבר, הם שוב הופקרו על ידי הצבא והמדינאים. למזלנו מלחמת ששת הימים נגמרה תוך רבע שעה עבורם. לצערי הרב, כל השנים התושבים בחלקים האלה של הארץ לא תמיד קיבלו הגנה מלאה מהממשלה ומהמדינה, והמקרה הנוכחי הוא פשוט תוצאה מצמררת של הדבר הזה".
טל, אם הייתי בא אליך ב-6 באוקטובר ואומר לך, יש תרחיש כזה של 2,000-1,500 מחבלים שיפרצו עשר נקודות בגדר וישתלטו על יישובים ישראליים?
טל: "אני משער שאם הייתי נושא בתפקיד, הייתי אומר לך, תשמע, אני לצוללות לא יודע להיערך. זאת האמת".
מופרך מדי.
"לא, גם אם זה לא מופרך, בסוף יש גבול לכמה משאבים אפשר להשקיע באבטחה ובביטחון".
מה אתה אומר בעצם לאנשים, שבכל מקרה לא הייתה אפשרות להגן עליהם יותר טוב?
"חס וחלילה, אני לא אומר דבר כזה. אבל באופן עקרוני, למגן תמיד יש חיסרון. התוקף מסתכל עליו, מרדים אותו, לומד אותו ונכנס בו".
כשרואים מה קרה באזור הזה ב-7 באוקטובר, זה באמת נראה שצה"ל ומדינת ישראל התנהלו יותר כמו "מבצע סבתא" מאשר מבצע "אנטבה".
טל: "תראה, אין שום דבר מצחיק במה שקרה ב-7 באוקטובר, אני לא מצליח לעשות שום דבר או שום חיבור לדברים מצחיקים. מה שקרה פה הוא אסון. הוא אסון מאוד גדול".
דרור: "המשפט 'סבתא חיה מתה' כבר לא מצחיק. אף אחד לא יצחק מהדבר הזה בחיים. אנחנו יודעים כמה סבתות נרצחו באכזריות, ואני חושב ש"סבתא חיה מתה", המשמעות שלו שהתהפכה עלינו פתאום, זה הזעזוע הגדול".
טל: "אנחנו נצטרך להסתכל קדימה, איך מחזירים לאנשים את האמון ומחזירים אותם לקרקע כמה שיותר מהר, לבית שלהם, לבית בטוח, משגשג וצומח".
לפחות יש לנו את קרמבו.
דרור: "אני מאוד גאה באח שלי ואני חושב שככל שיהיו יותר אנשים כמוהו, אז כולנו נרוויח - אנשים שחושבים על הסביבה ועל החברה ולא על עצמם, ואני חושב שההתנדבות הזאת שלו במקרה הזה היא מדהימה".
עוד פצמ"ר נשמע ברקע.
"הינה, קיבלת סימן קריאה", ממשיך דרור. "ואני אומר שעם כל העצב, הדבר הזה גם, לפחות בשבילי, מחמם את הלב מאוד".
עכשיו טל מתכוון לעזור לתושבי כיסופים לאסוף את השברים, לעשות הכול כדי להקל עליהם את העתיד לבוא. ויש לו גם מסר למקבלי ההחלטות, לממשלת ישראל ולעומד בראשה.
טל: "אירוע כזה שהתחיל ב-7 באוקטובר ולא הסתיים, לדעתי ריסק, פורר, המיס, חיסל, תשתמש באיזו מילה שתרצה, את הדבר הכי חשוב שיש לנו וזה האמון בשלטון, בממשלה, וזה לא משנה איזו ממשלה. אני חושב שהממשלה צריכה להגיד 'אנחנו מתפטרים ברגע הראשון האפשרי מבחינה ביטחונית'. 'אנחנו שמים את המפתחות ואנחנו הולכים הביתה', 'וניתן לכם, לציבור, לבחור מחדש'. אבל משבר כל כך עמוק, אי אפשר לעבור עליו ולהגיד, 'או-קיי, יהיה בסדר'. זה בלתי אפשרי".