"אחרי כל כך הרבה שנים עדיין מכנסים אותי לכדי אות. יכול להיות שזה גם משהו שלא אצליח להיפטר ממנו לעולם" - כך פותחת את הריאיון אורלי רביבו, המתלוננת הראשונה נגד הנשיא לשעבר, משה קצב. 17 שנים לאחר אותו אירוע, היא כבר לא מנסה להיפטר מהכינוי שהודבק לה - א' מבית הנשיא. "כבר יודעים מי אני, דיברתי, הכירו אותי. וזהו, ואולי אני כבר חיה בשלום עם ה-א' הזאת".
לריאיון היא מגיעה בעקבות צאתה של הסדרה, "אלף", המגוללת את סיפורה. היא הרגישה שכעת מוטב שתדבר, שתחשוף את האמת שלה. לאורלי חשוב להדגיש כי הסדרה היא בדיונית, וכי קיימים בה אלמנטים שאין להם אחיזה במציאות. היא מפרטת על הדברים שאינם משקפים את שקרה באמת: "האינטונציה, הז'רגון, הסביבה, הרמה הסוציו-אקונומית, אזור המגורים. הגעתי לאירוע הזה כשאני בחורה רגילה, חזקה, עם פוטנציאל, עם עומק, עם אופי, עם אורך רוח, עם הרבה מאוד דברים. ממש לא דומה לדמות בסדרה. אני הגעתי מניו יורק לבית הנשיא, גרתי בניו יורק שנתיים או שלוש לפני כן".
לצד זאת, דבר אחד שנוכח ומורגש מאוד בסדרה הוא דמותו של קצב, על כך מספרת אורלי: "מצד אחד הוא נורא חברי ומצד שני נורא מתוחכם ונחש. התחושה הזו עוברת טוב בסדרה, זה מבחיל. כל ההתלחששויות הקטנות האלה, המזמוזים והזמזומים הקטנים האלה שלו, זה ממש הוא".
בצל צאתה של הסדרה, אורלי מבקשת לשפוך אור על המקרה האמיתי. "אני קוראת כל מיני תגובות של אנשים שאומרים: 'אז למה היא נכנסה עוד הפעם ללשכה?' ו'למה היא זה'... כי ככה התגלגל האירוע. הייתה שם חוויה מאוד קשה. היו איומים והיו הפחדות והיה גיל אחר והייתה תקופה אחרת. זה לא שחציתי כביש ומישהו התנפל עליי ביער. יש סיפור מעטפת שלם לדבר הזה".
לדברי אורלי, גם שנים לאחר המקרה, כשהיא נדרשת לחשוב על קצב, הדבר עדיין קשה לה. "יש לי חלחלה מוחלטת, אני רואה... נחסוך במילים", היא משתפת בקושי. "כשאני רואה איזה פרסום או כתבה ותמונות שלו משובצות - אני ממש שמה מסך, אני גוללת מהר כדי לא לראות אותו, אני לא סובלת את האיש הזה". היא מוסיפה, "אם יש אדם שבפירוש אחראי לניתוב החיים שלי במובן הרע של המילה - זה האיש הזה".
מהתחושות הקשות שאורלי מתארת, עולה גם כעס. "מכעיס אותי עד היום, המחשבה על זה. האומץ לפנות לבחורה נאיבית שבאה לעבוד קשה. אני בחורה חרוצה, באתי לעבוד. באתי לעשות עם החיים שלי משהו ובסוף מקטלגים אותך בתור איזה מישהי...". היא קוטעת את דבריה, ולבסוף ממשיכה: "אני זוכרת את עצמי בוכה המון, המון, המון בלשכה. בגלל האירועים, בגלל הנגיעות, בגלל חשיפת האיברים, בגלל כל התהליך הזה שעברתי שם".
היא משחזרת: "אחרי כל זה הייתי צריכה לחזור לעבוד, כן? הייתי צריכה להדליק מחשב ולהיות על אוטומט ולקבל אורחים, קונדוליסה רייס, ריצ'רד גיר, ויטני... לא יודעת מה, מדונה. ועדיין - להתנהל רגיל, אבל בתוכי יש איזושהי דרמה חולנית שמתחוללת. מצד אחד, זה הבוס הנחמד של הבוקר שבשנייה נהיה השטן של הלילה".
מדבריה של אורלי עולה כי אותו אירוע והשלכותיו לעולם ימשיכו להדהד בראשה. "לפעמים אני יושבת בלילה עם עצמי, בוהה בתקרה ואני אומרת: 'איפה יכולתי להיות?'. אולי היו לי עוד חמישה ילדים מסתובבים בבית ואיזה בעל, אולי הייתי באיזו עבודה אחת קבועה כבר כמה שנים ולא נודדת מכל מיני סיבות?", היא תוהה בינה לבין עצמה. "כמעט 17 שנה אחר כך ועדיין יש דברים שמחזירים לאותה נקודה". היא מרחיבה, "בדרך קרו מלא דברים. הייתי בחו"ל, חזרתי, עברתי דירה, ילדתי, מערכות יחסים - הכול קרה. אבל באותה נקודה, אני תמיד חוזרת לאורלי שהתחילה לעבוד בבית הנשיא ועברה את אותה פרשה עם האיש הזה".