ינואר 2023, חבורת גברים ישראלים עוזבת את העבודה, האישה והילדים ויוצאת לכבוש את הקילימנג'רו - ההר הגבוה יותר ביבשת אפריקה ואחד הגבוהים בעולם. מוטי פסל, בן 40 מצור הדסה, נשוי לנעמה ואב ל-4; און ארביב - בן 47 מבית חורון, נשוי ליעל ואב ל-5; וארז אמבר, בן 47 מצור הדסה, נשוי לעירית ואב לשבעה. לכאורה עוד שלושה גברים ישראלים שמחפשים קצת אקשן באמצע החיים, אבל יש משהו שאתם לא יודעים עליהם. כי למוטי, און וארז יש דבר אחד משותף - הם תרמו כליה.

 

אי שם בתוך הקורונה קיבלתי טלפון שבישר לי שאחד מחבריי הקרובים, איש צעיר כבן 30, זקוק לתרומת כליה דחופה. ככה משום מקום גיליתי את המצוקה הגדולה של אותם אנשים שזקוקים לתרומת כליה. ראיתי מקרוב את שגרת חייהם נעצרת ומתחלפת בהמתנה מורטת עצבים לתורם. בשלב מסוים נבדקתי בעצמי לתרומה אך נמצאתי לא מתאים.

שם גיליתי גם את האנשים המופלאים שבוחרים לתרום מכל הלב איבר מגופם, את הדרך המאתגרת שהם עוברים עד לתרומת הכליה וגם את ההתמודדות שמגיעה אחריה. למסע הזה יצאתי בעקבות אותם אנשים, מהם למדתי על נתניה, אהבת האדם הארץ ואולי יותר מכול - על כוח רצון.

כדי להוכיח לכולם שתורמי כליה ממשיכים בחיים מלאים וסוערים, יכולנו אולי לצאת לריצה של כמה קילומטרים או לעשות אימון בחדר הכושר - אבל החלטנו ללכת עם זה עד הסוף. כי הרי מה יותר הגיוני מלטפס לגובה של כמעט 6,000 קילומטר - עם כליה אחת? יש מצב שאני אתרום כליה רק כשאני אהיה בכושר כמוהם.


"החלטתי לתרום כליה בגיל 40, התגלגל לזה שתרמתי בדיוק ביום הולדת 39", מספר מוטי. "עכשיו הגיע גיל 40 והחלטתי שאני צריך לעשות משהו משמעותי. אני אוהב לטייל אז החלטתי על משהו אתגרי. אמרתי לנעמה אשתי והיא אמרה 'עוף על זה'". וארז אומר "לתרום כליה זה פשוט רעיון שנטמן ככה בראש ונכנסתי לתהליך, אמרתי לעצמי שיש בזה ערך מאוד מאוד גדול לתת למישהו שצריך את זה". אשתו עירית לא הופתעה: "פיו וליבו שווים, בנאדם מאוד ערכי ואז הוא גם עושה את זה. זו באמת השראה ואני חושבת שזה דבר מדהים". 

עידן עמדי והמסע לפסגת הקילימנג'רו: (צילום: החדשות 12)
קשת בענן בדרך לפסגה | צילום: החדשות 12

מה שלום הכליה החסרה, יש לכם איזה געגוע אליה?

ארז: "יש לפעמים מחשבות... מחשבה פילוסופית כזו, חשבתי אם יש בתרומת כליה כאבי פנטום, שכואב בכליה החסרה"

און: "אני לא מרגיש שום שינוי בשום שלב בחיים שלי או בעבודה - אני עובד כמו משוגע"

מוטי: "אני מסכים איתך, בשגרה אין שום שינוי. החיים שלי בדיוק אותו דבר אחרי ההתאקלמות של החודש-חודשיים שלושה הראשונים, חזרתי לשגרה מלאה".

מה גורם לבן אדם לקום בבוקר ולהגיד "אני רוצה לתרום לא אכפת לי ממי ואיך"?

און: "הערך של הנתינה זה כל החיים שלי. ההורים שלי, אבא שלי בכל מקום תרם. מה שאני מנסה לעשות במסע זה מודעות כי אני מאמין שבעזרת המודעות ובעזרת זה שאנשים ייראו שאין הבדל - זה יביא עוד תרומות. אני יודע שבעקבות התרומה שלי שני חברים שלי שבכלל לא ידעו על האפשרות הזו התחילו תהליך".


היום הראשון

מרחוק הקילימנג'רו נראה פסטורלי ולא מאיים, בר השגה, אבל הוא ממזר לא קטן כשמתקרבים. חצי שעה אחרי ההתחלה, אני מבין למה קושמרו לא הגיע לדבר הזה ושלחו אותי. לפסגת ההר אפשר להגיע מכמה מסלולים, אנחנו בחרנו במסלול המצ'מה, שנחשב לקשה ביותר מבחינה פיזית אבל גם בעל הנופים היפים ביותר. למסע מצטרפים אלינו פורטרים, סבלים שעוזרים לנו בסחיבת הציוד והאוכל וגם מדריכים אותנו בדרכנו למעלה.

בלילה במחנה מצ'מה, בגובה 2,835 מטר, אפשר לסכם: היה יום טוב, טיפה מאתגר. פה במחנה התחלנו לקלוט גם שהחמצן משפיע - אנחנו קמים מהאוהל במהירות וכבר מרגישים סחרחורת ובחילות. מחר יש הליכה מעניינת, מקווה שלא יירד עלינו גשם. 

עידן עמדי והמסע לפסגת הקילימנג'רו: (צילום: החדשות 12)
מרחוק הקילימנג'רו נראה לא מאיים, בדרך למעלה נגמר האוויר | צילום: החדשות 12

היום השני

ב-3,970 מטר האוויר קפוא וקשה לנשום. מוטי מסביר: "עכשיו אנחנו עולים להתאקלמות, שזה בעצם טיול 'מיותר' - עולים ויורדים אחר כך, אבל יש לו מטרה חשובה - שהגוף יתרגל לגובה". בטיול עולה גם שאלת הציפיות והמשפחה, וארז משתף: "שמתי לילדים שלי רף שהוא מאוד מאוד גבוה ואני ממש רוצה שהם ירגישו בסדר עם כל דבר שהם עושים, זה לא חייב להיות כזה אקסטרים".

מוטי: "אני מנסה לנרמל להם את זה, לדבר על זה שלי זה התאים והייתי מאוד בריא ויש לי ילדים מאוד בריאים".

ארז: "השאלה היא אם הילדים שלנו מפנימים את זה, אם הם לא מרגישים שהם מאכזבים את עצמם ואותנו שהם לא עושים..."

מוטי: "הם רואים אותך נכשל גם? כועס? זה גם חלק מהסיפור".

היום השלישי

חלקנו מתחילים להרגיש תסמינים בגוף ממחלת הגבהים. חלק מהסכנות בטיפוס הקילימנג'רו הוא התמודדות עם מחלת הגבהים. לפי ההערכות כ-80% מהמטפסים יחלו במחלה. תסמיני המחלה הקלים נעים מכאבי ראש ונמלולים בגפיים ועד קוצר נשימה והקאות. במקרים נדירים מחלת גבהים קשה עלולה להוביל לבצקת ריאות ומוח - ולמוות. כ-10 מטפסים מתים בשנה בקילימנג'רו מסיבוכים שונים של המחלה. 

עידן עמדי והמסע לפסגת הקילימנג'רו: (צילום: החדשות 12)
בוקר באוהל במסע לפסגת הקילימנג'רו | צילום: החדשות 12

"קשה לדבר, אין אוויר בגוף כרגע", מסביר און. "כל צעד אתה חושב עליו כמה פעמים לא לבזבז אותו סתם, שלא נצטרך לרדת טיפה אחורה בטעות". וארז מוסיף: "אני בסדר, מרגיש שצריך להגביר... אבל מרגיש שהגוף מדהים אותי, המכונה הזו והיכולת שלה להסתגל לתנאים האלה. אני לא מהתורמים האלה שאומרים 'אני חי חיים רגילים והכול בסדר', החשש תמיד מלווה אותי. עם כל זה שאני יודעתי שעשיתי מעשה טוב והוספתי טוב בעולם, כל הזמן יש את השאלה אם לא קיצרתי לעצמי את החיים".

ב-4,620 מטר מנוחת צהריים, ואחריה ממשיכים: בשלב הזה אנחנו למעשה בתוך ענן, קופאים מקור ורועדים ועוצרים לשים מעילים. "זו משימה קשה, זה יום מאוד חשוב, ההתאקלמות לגובה", אומר און. "אנחנו מרגישים את ההבדל מאתמול - אותו גובה אבל אני מרגיש יותר קל". וארז אופטימי: "אני מרגיש שאנחנו יכולים לעשות את זה, לא הייתי בטוח בזה לפני שיצאנו. אני מרגיש שאנחנו יכולים, מקווה שאני לא פותח פה".

אולי הדבר הקשה ביותר במסע הזה הוא המרחק מהבית. ברגעים הבודדים שבהם יש קליטה סלולרית אור, מוטי וארז שואבים כוחות מבנות הזוג והילדים. אבל בסוף היום השלישי, כשהאנרגיות והאופטימיות בשיאן, און מקבל שיחת טלפון כואבת מהארץ - שיחה שמחדדת לנו אפילו יותר את הסיבה שלשמה הגענו לכאן: אביה של אשתו עובר דיאליזה וסובל מבצקת בריאות.

"אני חושב שהגיבורה הגדולה של המסע הזה זו נעמה אשתי", מספר מוטי. "זה התחיל כשבכלל רציתי לתרום כליה והיא זרמה איתי על הרעיון ולמדה איתי והסכימה. וזה ממשיך לזרום בשיגעון שלי שאני רוצה לטפס על הקילימנג'רו ולעודד אותי - 'אתה רוצה אתה תצליח, תגייס אנשים, תגייס כסף, תעוף על זה'. והשיא מבחינתי הוא בשבת כשאימא שלה נפטרה ולא היה לי ברור בכלל שאני טס, לא ידעתי. רציתי להיות עם נעמה והיא אמרה לי 'תטוס, זה דבר חשוב וגדול ומשמעותי, זה לא רק טיול'. היא נתנה לי כוח לעשות את זה".

היום הרביעי

הולכים בגשם שוטף בלי מקלות, כי העלייה פה מאוד תלולה וצרה ומצוק רציני. "האתגר של הסלעים, טיפוסים, מעידות - כיף גדול", אומר ארז בחיוך, "זה שובר שגרה של הליכה מונוטונית והגשם והקור". מתקדמים למחנה שנקרא ברפו ב-4,800, עלייה של 800 מטר. סוחבים בלון חמצן למקרה שנצטרך את זה בעלייה לפסגה כי הסיטואציה מתחילה להיות בעייתית. האוויר הופך להיות דליל, כל צעד הוא מלחמה, אין חמצן לשרירים, אין חמצן בריאות. "זו חוויה מטורפת, אין לי מילים להסביר את מה שעובר עלינו כאן, לטוב ולקושי", מודה מוטי.

עידן עמדי והמסע לפסגת הקילימנג'רו: (צילום: החדשות 12)
עם החבורה רגע לפני הפסגה: "כל הבטן מתהפכת" | צילום: החדשות 12

בדרך יש רגע די קשה עם מתן הצלם שלנו, שכנראה פיתח סוג של שפעת. הבעיה היא שאין איך לעצור, נצטרך לטפס ככה עד לגובה של 5,000 מטר בערך ושם נחליט אם הוא ימשיך איתנו לפסגה או לא. כשיצאנו למסע ידענו שיהיו רגעים כאלה, התכוננו לזה בצורה מסוימת. 

אחרי הגשם השמש יוצאת: אנחנו מעל העננים אז השמש פה כואבת, 10-5 דקות של חשיפה ואתה שרוף. אחרי שהשמש יצאה לחמם אותנו, אפילו מתן כבר חזר לצלם. "זו העלייה הכי קשה שהייתה לי עד כה במסע הזה, הרגשתי שאין לי אוויר", חולק ארז, ואון כבר מפנטז: "נגיע למחנה, נלך לישון 5-4 שעות, נטפס עוד 1,200 מטר. כמו טרקטור, נלך לאט אבל נגיע". כשהגענו למחנה פתאום הרגשתי בחילה, זה מדהים כמה האוויר משפיע. הבטן מתהפכת כמו ברכבת הרים.

היום החמישי

הירח למעלה. את הטיפוס לפסגה מהמחנה האחרון, בגובה של 4,847 מטר, אנחנו מתחילים בלילה, בתקווה להגיע בזריחה. לארז יש משפט חשוב בנושא - תורמי כליה לא יודעים להגיד לא. ב-5,682 מטר, רגע לפני הפסגה, אנחנו ממש קרובים: קר, יש בחילה נוראית שכל הזמן איתנו אבל הנוף המדהים הוא באמת דבר שרואים פעם בחיים.

בפסגה (5,895 מטר) מוטי אומר בהתרגשות: "זה חלום שמתגשם, יש בזה דמעות של אושר, דמעות של סוף חלום שנגמר אבל אני יודע שזו רק ההתחלה, יש עוד הרבה דברים טובים שיקרו בעקבות זה". יש אמירה ישנה שהיא כמעט מנטרה במסע כזה - "עליך לחיות כל יום באמונה כאילו אתה מטפס הרים. מבט מדי פעם אל הפסגה יזכיר לך מהן מטרותיך".

עידן עמדי והמסע לפסגת הקילימנג'רו: (צילום: החדשות 12)
בסוף המסע: "הכליה שלי אצלך והלב שלך אצלי" | צילום: החדשות 12

כאן למעלה, אחרי הקושי הגדול, אפשר סוף סוף לנשום אוויר פסגות ולהתחבר כל אחד לסיבה שהובילה אותנו לכאן. עבור מוטי זו הייתה שיחת הטלפון שהבטיח לעשות עם ראובן הנתרם שלו מהפסגה: "הכליה שלי אצלך, הלב שלך אצלי פה". עבור און זו אמירת הקדיש על אביו, שיום ההגעה לפסגה הוא גם יום השנה לפטירתו. 

מעולם לא תכננתי לטפס על הרים אבל שלושה אנשים יקרים שתרמו כליה קראו לי למסע הזה ולמדתי מהם המון דברים - בעיקר שכשנותנים אז לתת מכל הלב ושאפשר לעשות הכול בחיים האלו, ולהגשים כל חלום. וגם -כשאתה חושב שאתה חזק, אתה לא יודע כלום. עברנו במסע הזה כל כך הרבה קשיים וזה פשוט היה מטורף, שיעור לחיים - וגם כיף.

צילום: מתן זמיר, עריכת וידאו: פיליפ ריזנפלד צור