הנס הרפואי של נירו לוי: הוא היה קרוב מאוד לסוף, וכולנו דאגנו. בכל זאת, אחד השחקנים האהובים בישראל. הוא לא וויתר, ונלחם חזק. שלושה חודשים ארוכים וכואבים עברו מאז ה-26 באוגוסט, יום התאונה, ואמש (שבת) ניר (נירו) לוי מתראיין לראשונה לדנה ויס ב"חדשות סוף השבוע" ומדבר על תאונת האופנוע הקשה - הטראומה שתפסה אותו באמצע החיים.
"כל הזמן אומרים לי 'אתה נס רפואי'", פותח נירו את סיפורו. "בהתחלה היה לי קשה לקבל את זה, ולאט לאט התחלתי להבין מה הם מתכוונים. בשורה התחתונה, וזה נכון, אני באמת תחת ההגדרה נס רפואי. שתי מכוניות דרסו אותי לאורך כל הגוף – ושלושה חודשים אחרי אני על הרגליים".
הוא מספר ששלומו משתפר כל יום. "כואב, אבל משתפר. כל רגל ימין נפגעה, האגן, יד שמאל, הלסת... היה לי הרבה מזל שהפרופסור אחד הגדולים בעולם לתחום הזה גר מעל המקום שבו התרחשה התאונה. הוא שמע אותה, העיף מבט מהחלון – וכך הצילו לי את החיים".
"באותו בוקר אני ועמליה הבת שלי היינו על האופנוע וטיילנו", נירו מוחה דמעה ומודה שקשה לו לדבר על האירוע, ובעיקר על הילדים שלו. "לילדים שלי זה היה קשה, זה אירוע טראומתי. זה היה שישי שביליתי עם הבת שלי על האופנוע, 350 קילו של מתכת. ואני הכי זהיר, כי אין מרחק ביטחון באופנוע. הייתי בדרך הביתה, במקום הכי לא צפוי ובשעה הכי לא צפויה – בום. ואני לא זוכר כלום".
"רוכב האופנוע היה בהכרה מעורפלת", אמרה הפרמדיקית שהגיעה למקום התאונה. אבל נירו טוען שהוא אינו זוכר דבר, והוא אף לא רצה לחזור לזירת התאונה. "זה עושה לי קשה, עד עכשיו אני לא מבין איך זה קרה, שלא אחד – אלא שניים פגעו בי! הברק פגע פעמיים. התעוררתי שישה ימים אחרי התאונה, במחלקה האורתופדית".
"אני מנסה להבין את מידת הנזק, מבוהל", המשיך. "מאוד כואב לי, אני כואב עד כמה של לצעוק 'אללה אכבר', והרופאים לא מבינים מה קרה. הרגשתי איפשהו כמו חייל שנפצע, שזה הסוף". אחרי ההתעוררות הוא צועק שהוא רוצה הביתה, ומספר שהוא מבהיל את המחלקה. "אותו פרופסור שהציל את חיי צחק ואמר, אין בעיה תשלחו אותו הביתה. באמת הזמינו אמבולנס והעלו אותי הביתה. עדיין לא הפנמתי את גודל התאונה והכאבים. רק בבית כשכולי מפורק, פתאום הבנתי מה קרה. הפרופסור ידע שיחזירו אותי, ובאמת בבוקר חזרתי לשיקום ולא יצאתי מבית החולים חודשיים וחצי".
הוא הרגיש שאיבד שליטה על חייו. ניר לוי שהמילה 'חופש' מייצגת אותו – איבד את החופש שלו. "הייתי מאה, יכולתי ללכת 20 קילומטרים והכלב שלי היה מתעייף. הכי ספורטיבי, דינאמי. ופתאום – כלום. עכשיו התחיל שיקום, מה עושים?", הוא מספר בכאב, ומוסיף שהיו הרבה רגעים בהם נשבר. "כל הזמן הייתי בדיאלוג פנימי, של להסתכל על חצי הכוס המלאה. נכנסתי לתוך הקונכייה כדי להתחזק נפשית. אני רוצה להגיד תודה לכל בית ישראל באשר הוא – קיבלתי צונאמי שלא האמנתי כמה אהבה וכמה תפילות. עד היום, עד עכשיו".
על התקופה במחלקה ועל האהבה שקיבל הוא מספר בהתרגשות, ולא מצליח להסתיר את הדמעות. "כולך חסר אונים, כואב, צילומים, בדיקות... ואנשים מזהים אותך. הפתיע אותי כי לא הייתי מודע לפסטיבל התקשורתי שהיה סביב התאונה. בדיעבד צחקתי על זה שהוא לא לקח אותי למעלה כי הוא היה עסוק באותו שבוע עם המלכה אליזבת'. היו רגעים שכל מה שרציתי זה להיעלם ושלא יזהו אותי. כשראו אותי אנשים הם הסתכלו ואמרו, אתה נראה בסדר. לך תגיד להם שבפנים אני מפורק. לא יכולתי לדבר שישה שבועות".
"רוצה להישאר שחקן, התאהבתי מחדש במקצוע"
שנייה לפני התאונה הוא מספר שהיה ב'היי' מטורף, עם הצגה חדשה, סדרת נוער מצליחה ודברים שהרגיש שסוף סוף קורים לו. "כמו שאומרים, אם אתה רוצה להצחיק את אלוהים – תספר לו על התוכניות שלך", הוא אומר בחיוך. זו אכן הייתה אמורה להיות השנה של נירו לוי, אבל בשבוע הבא כשהסרט "וולנטינו" ייצא לאקרנים, קשה שלא לחשוב על המאבק של השחקן שמגלם אותו כדי לעמוד על הרגליים.
"אין דבר כזה לא ללכת לפרמיירה, למרות שבאמת קשה", הוא מודה. " אבל אני עוד יותר רוצה להישאר שחקן, התאהבתי מחדש במקצוע. זה מה שאני יודע לעשות, אני שחקן. אני הגיס של מדינת ישראל. את יודעת איזה כובד משקל זה? ככה אני מרגיש – קרוב משפחה של כולם. האהבה עכשיו זו ממש אהבה של בן משפחה. אתה רואה את זה בעיניים שלהם, ואתה אומר 'תודה, אני פה בשבילכם עם ישראל'. יכול להיות שזו הייתה ההארה שלי. אני התעוררתי כשאני יותר אוהב בני אדם".
כולם כבר מדברים על הטוויסט הרומנטי, כשאהבה חדשה וצעירה נכנסה לחייו מבין אנשי הצוות. "התעוררתי אחרי טיפול נמרץ, ראיתי את אימא שלי בוכה, את אבא ואחי, ואת ירין לבושה בירוק", הוא מספר. מאז הם ביחד. "היא מלאך. כל השיקום הזה, ההתקדמות שלי, הרבה בזכותה. האישה הצעירה הזאת נחשפה אליי כמו ששום אישה חוץ מאימא שלי כשהייתי קטן, בשיא חולשתי. יש בזה משהו פסיכי ומצד שני עם המון עוצמה".
ד"ר אנה סז'ין מנהלת ערך השיקום בבית החולים איכילוב אמרה לו כי "לא האמנתי שבאיזשהו יום אני אראה אותך ככה". הפרופסור אמל חורי, מנהל החטיבה האורתופדית בבית החולים איכילוב מעיד כי "הוא תופעת טבע. אנשים עם פציעות כאלה שוכבים שנה בבית החולים, משתקמים שנים. אבל לא הוא".
בתחילת ינואר כבר יתחיל חזרות להצגה חדשה, והמסר שלו הוא ששום דבר לא מובן מאליו. "יש לי את כל הסיבות להיות מרוצה", הוא אומר, ומספר שבעיני רוחו תמונת הניצחון היא פשוטה – ללכת בלי מקלות ולשמוע מוזיקה באוזניות, בלי צליעה ובלי כאבי גוף. "צריך ליהנות מכל שנייה", הוא אומר בעיניים בוהקות.