כלום לא בוער לו: אחרי 27 שנים בגלי צה"ל, רזי ברקאי נפרד לאחרונה מהמאזינים ומהתוכנית "מה בוער" שהפכה לאחד מהסמלים הבולטים של התחנה. שבועיים לאחר שסגר את המיקרופון והחל להתרגל לחיים החדשים, איש התקשורת הוותיק הפעם עמד בצד השני וקיים ריאיון בלעדי ליונית לוי ולעמית סגל. הוא מספר על מה שגרם לו לעזוב, מותח ביקורת על התקשורת הישראלית וחוזר לרגעים שהשפיעו עליו במיוחד.
"החיים נפלאים, יש שקט", אומר ברקאי, בן ה-72, מוותיקי המגישים בגל"צ, שחותם כבר יותר מחמישה עשורים שבהם הוא מסקר את האירועים הגדולים בתולדות המדינה. "זה לא לרדוף אחרי אייטמים, לא לפתוח את רשת ב' ולדעת מה להם היה שלי אין".
הודעת ביום ראשון, עזבת ביום רביעי. מה בער לך?
"דגרתי על זה הרבה זמן. אני חושב שמעבר לגיל ולאובדן מסוים של אנרגיות וזיכרון, שהולך לי קצת לאיבוד - אני מרגיש שזו לא המדינה שרציתי לחיות בה. חד משמעית, היא השתנתה באופן שמעציב אותי".
"גסות רוח, איבדו את הבושה"
אתה יכול לשים את האצבע?
"ראש ממשלת ישראל בפתח בית המשפט, סביבו עדת חנפים, פותח בהתקפה נגד השופטים שלו. אריה דרעי ממרר בבכי, יום למוחרת אומר: 'אני חוזר לפעילות ציבורית'. גסות הרוח, הם איבדו את הבושה. אנחנו, התקשורת, איבדנו את הבושה. אנחנו לא מסוגלים יותר להקשיב. כעיתונאי זה אחלה חומר לפתוח איתו מהדורות, אבל כאזרח זה רע".
ברקאי חוזר לאחור לתקופה שבה עבד ברשות השידור ומספר על אירוע שחרוט בזיכרונו. "באמצע שנות ה-80 הייתי שליח רשות השידור בוושינגטון, אשתי אזרחית אמריקנית והילדים שלנו היו בני 4 ו-7. עלתה השאלה אם אנחנו מנצלים את השהות שלנו בארה"ב כדי להוציא להם אזרחות אמריקנית. שאלתי את עצמי - אם ההורים שלי ידעו על זה, הם הורגים אותי. אני מצטער על זה היום".
לעזוב את המשבצת הזו שקבעה סדר יום והייתה כל כך חשובה, זה לא קצת להרים ידיים?
"כן, הרמתי ידיים. אני גם קצת חולק על הפתיח שלך. זה נכון של'מה בוער' בזמנכם היה חתיכת משקל. אני לא מרגיש ככה בשנים האחרונות".
"מגיעים הנה עסקנים שהשתלטו על התקשורת"
אולי זה הסיפור או חלק ממנו. זה לא רק צער על המדינה, אלא גם צער על אובדן ההשפעה.
"גם זה. יכולת ההשפעה, רצון ההשפעה שלי".
ברקאי שלא חסך בשנים האחרונות בביקורת כלפי התחנה ואף איים לעזוב אותה, מותח ביקורת על התקשורת הישראלית שהתעצבה: "מגיעים הנה עסקנים והשתלטו על התקשורת, לא רק על גלצ - אלא גם אצלכם", מציין בתסכול. "אנשים שאין להם עניין להקשיב אלא רק להשמיע".
פחות מיממה אחרי שקיימנו את הריאיון, יעקב ברדוגו הודח מתוכניתו בגלצ. ברקאי בחר שלא להגיב על כך, אך כשהוא נשאל על מספר ההאזנות הגבוה יותר שהיה לברדוגו, אמר: "גם אתרי פורנו והימורים יותר פופולריים". עוד הוא הוסיף: "לברדוגו יש 280 אלף מאזינים ביום, למה בוער הייתה האזנה של 200 אלף איש. נתניהו אמר לפני כמה שבועות - 'לברדוגו יש פי 6 מאזינים מאשר לרזי ברקאי'. שקרן. זה מחזיר אותי לזה שהתקשורת בחלקה עסקנית. העסקנות, הדלות והרצון להשמיע ולא לשמוע".
"אם המגמה תימשך - יצטרכו לסגור את התחנה"
יש פה בעיה. אתה אומר שהתחנה חשובה ובאותה נשימה אומר שהשלטון הכניס לכאן עסקנים, איך זה מסתדר יחד?
"אם המגמה הזו תימשך וימשיכו להשחיל פנימה אנשים שהם לא עיתונאים, שמתקלטים טקסטים שמישהו מכתיב להם - יכול להיות שיצטרכו לסגור את התחנה".
בוא נגיד את האמת - היום אימא רוצה שהילד שלה לא ילך לגלי צה"ל, אלא ל-8200. היית אומר לנכדים שלך להיות עיתונאים או ללכת לגלי צה"ל?
"ללכת לגלי צה"ל מבלי לעשות שירות צבאי? אין מצב. שילכו למשהו משמעותי".
הראיונות שהשפיעו עליו במיוחד
ברקאי מספר על הריאיון האחרון שקיים עם ראש הממשלה לשעבר יצחק רבין ז"ל, כשבוע לפני הרצח. "הייתי בשוק אדיר. חיי הבוגרים והמקצועיים הוצבו בין מלחמת יום כיפור לבין רצח רבין. אלו 22 שנה שבהן עשיתי את רוב התפקידים העיתונאיים שלי וגם עיצבו אותי כישראלי".
זה היה השידור הכי קשה?
"אחד השידורים הכי קשים, חד משמעי. הקרב על החרמון היה לא פחות קשה. גם הקטע של אסון המסוקים שמתחילים להגיע השמות".
ברקאי לא שוכח להעלות זיכרונות מהתקופה שבה עמית סגל ויונית לוי שירתו בתחנה הצבאית. "עמית נשלח לכסות את העקירה וחזר אחרי יממה עם דמעות בעיניו, ואמר: 'רזי, שחרר אותי'", הוא נזכר. :עליתי איתו לאבי בניהו, בשקט, מבלי לעשות מזה עניין. אף אחד לא ידע ועמית שוחרר", הוא ממשיך. "חשבתי מה היה קורה אם כתב שמאלני היה בא אליי או אל בניהו ואומר: 'אני לא יכול לכסות את הנחת אבן הפינה ליצהר ג''. זה לא היה נשמר בסוד, היו מפוצצים אותנו".
ברקאי מביט בלוי ומספר על אירוע נוסף: "יושבת נערה צעירה, מקסימה ומוכשרת באולפן, סוגרת את המיקרופון, תולה בי את זוג עיניה ואומרת: 'אני מאוד מתרגשת, אבל יש משהו שרציתי להגיד לך וכל כך התביישתי עד היום'. ואז היא אומרת לי - 'סבתא שלי מתה עלייך'".
"מתי עוד פעם התברר לי שאני כבר לא קיים?", אומר ברקאי ומגחך. "בשנתיים האחרונות אני משדר מהבית בגלל הקורונה. לפני 6 שבועות החלטתי לשדר מכאן. בש"ג אמרו לי: 'כן בבקשה'. אני אומר 'רזי ברקאי'. אמרו לי - 'לא רשום לי, אנחנו לא מכירים'".