ביום שלישי עמד יעקב אחימאיר בן ה-82 מול הריסות בניין הטלוויזיה ההיסטורי ברוממה, שבו קנה את עולמו ועשה את שמו, והגרון שלו ששרד דרמות גדולות בהרבה מזו, נשנק הפעם. "זה נוגס ונוגס. מוריד את ההיסטוריה, פיסה אחר פיסה. כאילו בתוך המנוף הזה יושב אדם רע לב, זדוני, ורוצה להרוס את זה", אומר אחימאיר וכאב בעיניו. "אל תסתכל רק בקנקן שעכשיו הורסים אותו אלא במה שהיה בתוכו. לא הכל היה חלק בלי בעיות, ניהול לא תמיד מוצלח, אבל בפנים הייתה רוח של יצירה".
השבוע נמחה מעל פני האדמה בניין הטלוויזיה הוותיק ברוממה. הבית שתכנן האדריכל רודולף טרוסטלר במקור כמלטשת יהלומים, והוסב לבניין טלוויזיה מול מבטם המזועזע של מומחי הבי-בי-סי, שהתקשו להאמין לממדי הפרטאץ' הנהוג כאן. עוד מעט ייבנה מגדל משרדים על חורבות הבניין שבו נעשתה היסטוריית השנים המכוננות של הטלוויזיה בישראל, טובה ורעה, מביכה ומפוארת. במשך כמעט חמישה עשורים ספרה השכונה החרדית את הדקות עד להוצאת השיקוץ, סמל להחטאת הרבים, ועכשיו בתוך ענן האבק תושביה נושמים סוף סוף לרווחה.
הקריסה של הבניין ברוממה התחילה עשרות שנים לפני שהגיע הבאגר. מול חדוות היצירה והכישרון הגדול היו גם ועדים מושחתים, קומבינות וניהול כושל. חמולות שלטו בבניין. עובדים רבים שלא עשו כלום במשך עשרות שנים והמשיכו לקבל משכורות מנופחות כולל שעות נוספות. ועם ההשחתה באה חולשה כללית והידרדרות של המערכת, הפוליטיקאים ניצלו את זה, והצופים נטשו.
בחמש שנותיו האחרונות עמד הבניין נטוש ועלוב. גנבי מתכות פירקו כל מה שאפשר, הומלסים ישנו בחדרים. בשביל ותיקי רשות השידור הוא הפך למצבה של טראומת הסגירה. "כשקיבלתי את ההודעה על ההריסה לא חשבתי שזה יכאב לי עד כדי כך", אמרה דליה מזור בריאיון לחדשות 12. "אבל האמת היא שפעמיים הרגשתי שמחקו את ההיסטוריה. פעם אחת כשסגרו, ביום שסגרו לגמרי, ופעם שנייה כשהרסו. כאילו לא היינו קיימים, וזאת הרגשה נוראה. זה כאילו אתה מרגיש באיזה שהוא מקום שאתה, ההיסטוריה שלך והעשייה שלך לא קיימות יותר".
"זו הייתה תחנת טלוויזיה ניסיונית, בוא נגיד ככה", סיכם יורם ארבל. "תחנת טלוויזיה ניסיונית. אבל אני חושב שהיא עמדה בניסיון".