"אבל אבא, אתה לא מבין שאתה לא אומר את כל האמת שלך?" - כך אומרת לי בתי האהובה בשיחה לא קלה. היא חושבת שאני לא מביא לידי ביטוי מספק את ההיבט התורני, הרבני, מה שמלווה אותי כל כך הרבה שנים.
רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק
גם חברים שואלים אותי: 'אתה באמת חושב שאוטובוסים צריכים לנסוע בשבת?', 'אתה סגור על זה שאתה לא מתנגד למצעד הגאווה'? , 'השתגעת?! אתה מוכן לפתוח את סוגיית הבעלות על מבנה הנישואין בישראל?' אכן, שאלות מצוינות.
אני לא רוצה שאוטובוסים ייסעו בשבת. אני משוכנע שיש ערך לשבת שבה הכל שובת. גם נהגים וגם מוכרים בחנויות במרכזי קניות. זה נראה לי נכון וראוי. אבל לא רק בגלל שזה 'נראה לי', אלא בעיקר מפני שאני מאמין בערכה של השבת ההלכתית. לא רוצה אוטובוסים ברחובות, בשבת. רוצה רק ילדים והורים משחקים בגנים ציבוריים, הולכים בנחת על הכבישים. כמו יום כיפור, רק עם חיוך, ושמחה בלב.
אני לא רוצה שיהיה מצעד גאווה במתכונת הנוכחית שלו. בכלל לא בגלל שמדובר בהומואים, אלא בעיקר שלטעמי, מיניות ואינטימיות הם לא חלק מרמפות של עגלות המסתובבות ברחובה של עיר. הפגנה על זכויות להט"בים - אני בעד, מאוד בעד.
השבת שלי והשבת שלך
אני תומך במבנה הנישואין הדתי. כך אני מאמין. נראה לי נכון גם דתית וגם בשביל הרצף הלאומי שלי. אבל זו דעתי. כן, אני יודע, זו גם דעתם של עוד רבים. אבל יש רבים וטובים שלא סבורים כך. ועכשיו השאלה היא איפה ננהל את הוויכוח הזה? בחוקים?! בכפייה דתית (או חילונית, אם נשתמש באותה שיטה, רק הפוך)?!
לכן אני מאמין שאין לחוקק חוקים כאלה. הם לא הוכיחו את עצמם. ברוב ערי ישראל יש תחבורה ציבורית בשבת: מוניות נוסעות זה רק עולה יקר יותר, אבל זה קיים. בשעון קיץ אוטובוסים נוסעים בתוך השבת, ובערים מסוימות - בכלל לא מונעים מאוטובוסים לנסוע. שליש מהצעירים החילוניים בחר להינשא במסגרות אזרחיות. כך על פי נתוני הלמ''ס ל - 2010. אז מה?! נתעלם מזה?!
אולי זה הזמן לחזור אל בית המדרש היהודי. המסגרת הקלאסית להתמודד על השבת שלי ועל השבת שלך. אני אעשה כל מה שאוכל להסביר את עמדתי, אתה ואת תסבירו את שלכם. כמו בבית המדרש, תהיינה צעקות ואמוציות, וקושיות ותירוצים. אבל באמון שנבנה, יהיה את הכוח לגלות אחריות לאומית שתעשה את המדינה שלנו - בסוף - יהודית ודמוקרטית באופן שיעורר גאווה בלב כולם.
אתם כבר מכירים את סיפור משפט שלמה. התנ''ך מספר על חכמתו של שלמה כששתי נשים טענו לבעלות על הילד. המלך ניסה אותן: הוא הציע לחתוך את התינוק לשניים. האימא האמתית - סירבה, היא הייתה מוכנה לוותר. העיקר שהילד יוותר בחיים. ברור שהמעשה נועד ללמד מה תפקידו המהותי של המלך: הוא צריך להעמיד את העמדות שלנו במבחן האמון והערבות הלאומית: אם אתם מוכנים 'ללכת עד הסוף' ולפרק את החבילה - אז אתם טועים. אתם לא חלק מהסיפור.
אני לא מסתדר עם אלה שרוצים לחתוך, העיקר שיהיו צודקים. זו טעות. כי נקודת האיזון אינה פשרה כי אם עוצמה. היא מפגש כוחות עמוק המייצר כוח חדש. אולי בגלל זה למפלגה שלנו קוראים: 'מפלגת מרכז'?
הרב שי פירון מועמד במקום השני ברשימת "יש עתיד" לכנסת