טעיתי כשלא פרסמתי את שמה של שירה רבן שתבעה את אשת ראש הממשלה. צבועה התקשורת שלא מפרסמת את שמה ועסוקה בשאלה האם נהגו מקורבי נתניהו כשורה כשפירסמו את שמה. על התקשורת היה לפרסם את שמה מיד.
לסיפורים הכי מעניינים והכי חמים – הצטרפו לפייסבוק שלנו
מי שתובעת וטוענת טענות קשות כנגד אדם אחר ונותנת לזה ביטוי פומבי צריכה לעמוד מאחורי הטענות האלה. בשמה המלא. "ידיעות אחרונות" זה כבר עניין אחר. מקור מגיע, מוסר סיפור, מתנה תנאים ומבקש שלא תפרסם את שמו - לגיטימי. אבל מה בין זה ובין יתר כלי התקשורת? צביעות.
בכל יום משגרים כלי התקשורת את בכירי עורכי הדין בדרישה לפרסם את שמות עדי המדינה. כך נהגו ונוהגים כלי תקשורת רבים בדרישה לפרסם את שמה של עדת המדינה כנגד עו"ד רונאל פישר, כך נהגו כלי תקשורת רבים, שהגיעו עד בית המשפט העליון בדרישה לחשוף את שם עד המדינה בתיק הולילנד. כך פועלים בימים אלה כלי תקשורת בדרישה לחשוף את שם עד המדינה כנגד בני שטינמץ. והכל בטענה של "זכות הציבור לדעת".
בשיח הציבורי חשוב שנדע מי העדים, מי התובעים. פרסום שכזה יציף סיפורים מעברם שייתכן ורלוונטיים לדיווח. מדוע נוהגים בשירה רבן משל הייתה חלילה קורבן לעבירת מין או קטינה? בעניינם אוסר החוק לפרסם?
שירה רבן היא אישה בוגרת, שבחרה לצאת למערכה. אגב, הגם שלא פגשתי בה - אני מאמין לה לגמרי.