1. לראות את ציפי לבני ולא להאמין. איך האופוזיציונרית הלוחמנית מימי "ציפי או ביבי" הפכה לפוליטיקאית שבמו ידיה מבטיחה את המשך שלטון נתניהו? שלא ימכרו לכם סיפורים. אם לבני עוזבת את הממשלה, נתניהו נופל. אבל לבני ממש לא רוצה בחירות. יש משהו עצוב באופן שבו היא ממהרת להבהיר בכל פעם שלא תפרוש מהממשלה: היא מודאגת מהקיפאון המדיני אבל לא עוזבת, מוחה על הבנייה אבל לא מתפטרת, תוקפת את נתניהו על הכניעה לחרדים אבל מודיעה ש"זה לא משבר קואליציוני". היו ימים, ממש לא מזמן, שהיא שכרה חוקרים פרטיים על נתניהו ואשתו כדי להשיג חומר שימנע ממנו להיות ראש ממשלה. עכשיו היא הדבר היחיד שמונע את נפילת ממשלתו.
הצטרפו לעמוד הפייסבוק של עמית סגל
2. לראות את הבית היהודי ולא להאמין. זו המפלגה שהבטיחה לנו בבחירות יהדות אחרת, מסבירת פנים יותר? זו המפלגה שקראה להקלות בגיור? שהבטיחה שהיא תחזיק במשרד הדתות כדי להפוך את היהדות נגישה יותר? יש מיליון הסברים, חלקם בטח מוצלחים, למה בנט ושקד מטרפדים את היוזמה של אלעזר שטרן. אבל מכל המילים היפות נשארים בסוף עם עובדה אחת: את ההבדלים בין החרדים לבית היהודי אפשר למדוד במילימטרים. מההבטחות נשארו כרגע קציצות בחרד"ל.
3. לראות אותנו העיתונאים ולא להאמין: דרמה! משה כחלון שב ומודיע בפעם ה-12 שהוא רץ במפלגה עצמאית. איזה שוק. הייתי משוכנע עד אתמול שהוא מתכוון לפתוח בקריירה של זמר טנור. כחלון, פוליטיקאי מכף רגל ועד ראש, מסתובב בחוגי בית ומדבר על יוקר המחיה ונדל"ן וכמובן חשבון הסלולר (לרוב הוא מופיע בחינם, אבל שתדעו, התעריף בסוכנות המרצים שלו: 8,000 ש"ח פלוס מע"מ. במקומו הייתי לוקח יותר). בשלב השאלות תמיד הוא נשאל אם ירוץ ותמיד עונה שכן. עצרו את מכונות הדפוס.