לא דיברנו במחאה הזאת על מה שגורם לצעירים לאבד את העשתונות, ויש לי ביקורת לא מעטה על הקולגות שלי שמתייחסים לעימות מנקודת מבט צרה. הילדים שאנחנו רואים מסתובבים עם אות קין על המצח.
לסיפורים הכי מעניינים והכי חמים – הצטרפו לפייסבוק שלנו
אנחנו מתייחסים לזה כאל "ההפגנה של האתיופים", אבל הם צברים. לא הדור שלי, אנשים שנולדו וגדלו כאן, אבל מרגיש דחוי. דיברנו על כמה שוטרים נפצעו, אבל לא דיברנו על זה שלמשל מישהי פגעה באזרח שבא להפגין, שיש מצוד. אלה הדברים שגורמים בסופו של דבר לצאת החוצה. אנשים חיים בתוך גטו ואת זה אנחנו מפספסים.
אמרתי למפגינים שהם "תקעו" נהגים במשך שעות בכבישים. הם אמרו לי בתגובה - אנחנו תקועים בחיים שלנו כבר 20 שנה. איך אפשר להסביר את זה בכלל?
בהפגנה האחרונה אחרי מותו של יהודה ביאדגה, ישבתי באחד המתנ"סים בשכונת רמת אליהו בראשון לציון, ישבנו וחשבנו איך לתכנן את ההפגנה בכיכר רבין. לא מעט מהצעירים אמרו לי 'ברהנו, אנחנו מקשיבים לך, אבל תראה - נזכה בכותרות, נקבל תמונות יפות, תהיה הפגנה מנומסת. אבל שום דבר לא יקרה'.
ניסיתי לשכנע אותם, ואז הם אמרו לי ביום העצמאות הייתה הופעה בהאנגר בתל אביב לבני העדה האתיופית, בערך אלף נוכחים. בהאנגר 11 הייתה עוד הופעה, לא לעדה, והמפיקים דרשו עוד שוטרים כי הם חששו מאלימות, רק בגלל אותה הופעה שיועדה לבני העדה.
לצערי ראש הממשלה זימן פגישה בהולה כדי לשבת עם מנהיגי העדה. חלקם הסכימו, אבל הדור שנולד וגדל פה אמר לנתניהו שהם מכבדים אותו אבל דרשו שהוא זה שיגיע אליהם. השיח שונה. זה שיח ישראלי, המשטרה עושה מאמצים כדי לדבר ומגייסת קצינים ולא רק שוטרי סיור בני העדה. אני רואה את יוצאי העדה במקומות מובחרים ומוצלחים, אבל זה לא המבחן. המבחן נמצא בשטח.