כולם התמקדו אמש (רביעי) בעימות בין נתניהו לבין אובמה על ההתנחלויות, כאילו זה היה מרכז הפגישה בין השניים - אבל זה לא היה. זה היה חלק ברור וקבוע ביניהם, כי כבר שמונה שנים הם מתווכחים על השאלה האם ההתנחלויות מהוות מכשול לשלום או לא.
בתוך הפגישה עצמה השניים עסקו במגוון של נושאים: המצב בסוריה, התיאום עם רוסיה והמצב בכלל באזור, כאשר נתניהו דיבר על היכולת להסכם אזורי ואובמה הסתכל עליו בחוסר אמון - וכשאובמה דיבר על שינויים בשטח נתניהו הסתכל עליו באי אמון. בסופו של דבר, השניים הסוו הכל בהרבה חיוכים בהזדמנות הצילום ביניהם.
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לחדשות 2 בפייסבוק
מדבר אחד התעלמו, והוא מעניין - הצד הפלסטיני. נודע לנו שאבו מאזן מאוכזב מאוד מאובמה וחושב שהוא לא עשה כלום עבור הפלסטינים. אבו מאזן אפילו ויתר על אירוע קבלת פנים מיוחד שאירח אובמה למנהיגים זרים, בו הוא היה אמור לשבת באותו שולחן עם הנשיא.
הסיבה לדחיית ההזמנה הייתה ייאושו מהמנהיגות האמריקנית - גם אובמה, וגם מי שיבוא אחריו. הייאוש הזה של אבו מאזן מסביר, אולי, מדוע אובמה הזכיר את העניין הפלסטיני, גם אם רק במשפט, גם בנאום באו"ם וגם בפגישה עם נתניהו - לא הכל קשור למערכת היחסים החמוצה בינו לבין נתניהו.
הניסיונות מחד לשדר חברות וידידות, ולאחר מכן התדרוכים של שני הצדדים על המחלוקות מאידך, מעידה על כך שהשניים ניצלו זה את זה: אובמה שידר שהוא לא בכיס של ישראל ומפנה את פניו למוסלמים, ואילו נתניהו תמיד מרוויח במחנה שלו אחרי עימותים עם אובמה.
אולם להערכתי, הייתה פה החמצה מנהיגותית: העסקה עליה דובר לפני שמונה שנים - אירן תמורת פלסטין, או "יצהר תמורת בושהר" - לא מומשה: אובמה לא בלם את אירן מיכולת גרעינית, ואילו נתניהו לא קידם את הסיכוי להסכם ממשי עם הפלסטינים. שני המנהיגים לא הצליחו לממש את הפוטנציאל של המנהיג האחר.