שתי אימהות מבקשות את הילדה שלהן. הילדה היא כבר אישה בערך בת 60, יש לה כבר נכדים. בגיל מבוגר יחסית גילתה שהיא בת מאומצת, חזותה כהה, אבל הוריה המאמצים גידלו אותה בקיבוץ באהבה גדולה, שאפילו השונות שלה לא פגעה בחייה הטובים מלאי האהבה, דבר לא חסר לה.
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לחדשות 2 בפייסבוק
אמה המאמצת אפילו ביקשה ממנה שלא תגלה לילדים שלה שהיא מאומצת, היא חששה מהעננה אצל נכדיה. שתיהן לא רצו לפגוע בשלמות המשפחתית. לא רחוק מאותו קיבוץ, בעיר קטנה, מתגוררת משפחה גדולה. החיים הם סביב האימא בת ה-97. היא כבר לא בוכה, דמעותיה יבשו, אבל הכאב נותר ואתו המילים שעליהן היא חוזרת כבר שנים: "לקחו לי אותה, אני יודעת שהיא בחיים, אף ועדה ואף מסמך לא ישנו את דעתי, רק לראות אותה ולמות".
בניה ובנותיה התייחסו במשך שנים למילים שלה כמו "מס" שצריך לשלם על אובססיה של הורים, אבל בשנים האחרונות זה משתנה: אובססיית האם הפכה גם לאובססיה שלהם, הם כבר מבינים שהיו דברים, שיש להם אחות אבודה, וגם הם רוצים אותה בחזרה. קצת בשבילם והרבה בשביל האם: "אסור לתת לאימא למות בצערה".
הגורל, ואולי לא רק הוא, זימן לשתי המשפחות חברים משותפים. הדמיון הפיזי ועוד כמה פרטים מזהים גרמו לאחים להאמין שמצאו את אחותם האבודה. הם פנו אליה, כתבו מכתבים מרגשים, התחננו. אין זמן, הם אמרו, אימא זקנה מאוד, בואי נבדוק אולי נוכל להסיר ממנה את משא הכאב שהיא נושאת שנים רבות. הילדה שהפכה לאישה לא דחתה אותם אך גם לא הסכימה לעשות את כברת הדרך אל האם. הילדים שלה, כאמור, אינם יודעים. הבעל כן, אבל איך תהפוך עכשיו את חייהם? כיצד תכניס לעולמה משפחה חדשה? הרי יש לה כבר אימא מוכרת ואהובה. האמנם יש מקום לעוד אימא בעולמה?
הכול כך קרוב וכל כך רחוק. חצי שעה של נסיעה והיא יכולה למצוא עצמה בזרועות האישה שממתינה לה שנים. אבל מה אם הכול טעות אחת גדולה ואין באמת קשר ביניהן? אז צריך בדיקה, הבדיקה פשוטה, אבל מה אם היא תאשר את הקשר? תאשר את העובדה שיש לה עוד אימא? האם תוכל להכיל אותה? האם תמשיך להסתיר זאת מהילדים?
היא לא ישנה טוב בלילה. גם האם הקשישה שהגישו בשמה תביעת אימהות בבית משפט לא ישנה. היא מרגישה שמשהו קורה. רק היא יודעת שיש פגישה אחת שמפרידה בינה לבין המוות. פעם ראשונה שאני מספרת סיפור שבו ליבי מתנדנד בין השתיים בלי יכולת לעצור במקום אחד.