אומרים שאפשר להבין חיים שלמים תוך זמן קצר, אם רק מבלים אותו בין שמיים וארץ, בלי לדעת מה מהם תפגוש קודם. השבוע זה קרה לדמוקרטיה הישראלית. ההפרדה באוטובוסים בין שתי האוכלוסיות בשטחי יהודה ושומרון הייתה המבדיל בין שמים וארץ שלה. וגם אחרי החזרה המהירה על צעדיה - העקבות נשארו.
עקבו אחר נטעלי שם טוב בטוויטר
ראשון להתנחל הוא תמיד הריח. בישות, ביאוש ובושה. התחושה המוכרת הזו שקצת יותר רגישות לא תהרוג אף אחד- קצת פחות עלולה עוד להרוג רבים. המצב, כמו שאומרים אצלנו באחרונה, גם ככה לא איי-איי-איי ואין באמת צורך לקלקל כדי לתקן. ואם כבר בקלקולים עסקינן, לא יזיק איזה שימון במנגנוני התיאום בין נתניהו-(שיכל לבטל עוד לפני את ההחלטה של)-יעלון-(שהיה ראוי שיעדכן בביטול את)-בן דהן (שנכנס השבוע הלכה למעשה לתפקיד הסגן).
השמאל שכח מה זה להיות יהודים
אחרי שהסתלקה ההפרדה נשאר כצפוי השקט. אלא שגם את רגעי הדרמה, השקט הוא זה שליווה. בשעות שבהן דיברו בגדה האחת של הפוליטיקה על הפרדה, בגדה שמנגד היו מוטרדים מ"כתם" , מ"חרם", מ"כותרות לא מחמיאות". הם לא הזדעקו בשם החשש לגורל השכנים אלא רק מתוך הדאגה מה יגידו השכנים באירופה ובארצות הברית. השמאל כנראה באמת שכח מה זה להיות יהודים.
ושוב נוכחנו לדעת שאין מנהיג למחנה (הציוני, בטח ציוני, מה הם שמאלנים?) ואם האופוזיציה לוחמת, היא כנראה גויסה. הנחמה היחידה יושבת במשכן הנשיא בירושלים. צוחק או בוכה, ריבלין התייצב שוב בצד הנכון של ההיסטוריה והיה היחיד שצעק חמאס. ומי שחיפש השבוע את גדר ההפרדה האיתנה שנבנתה במיליארדים, מצא אותה בעיתונות הישראלית . שוב, היו אלו כלבי השמירה של הדמוקרטיה שלא נתנו לשיירה לעבור, לא פלא שיש מי שמנסה לקצר את הרצועה.
יש גבול
