מתוך המפגש עם אבו מאזן, אתמול (צילום: חדשות 2)
מתוך המפגש עם אבו מאזן, אתמול | צילום: חדשות 2

אתמול בשעות הבוקר התקבלה הודעה באמצעות כתבי השטחים: אבו מאזן מזמין את הכתבים הישראלים ללשכתו, הפעם באמצעות הוועדה לאינטגרציה עם החברה הישראלית (יש ועדה כזו באש"ף) הוזמנו גם כתבי השטחים וגם הכתבים המדיניים.

עקבו אחרי אודי סגל בטוויטר

רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק 

הסיבה: אבו מאזן רוצה לדבר לציבור הישראלי, להעביר מסרים, כי לתחושתו לא שומעים לו ולא מקשיבים למה שהוא אומר. כי חושבים או אומרים מה שהוא אומר וחושב רק באמצעות דיווחים של גורמי הביטחון בקבינט או של שרי הימין, שתוקפים אותו על הסתה.

בעיקר מפריע לו שתוקפים אותו על הסתה, זה עלה כמעט מיד בהתחלת המפגש. הוא אמר: "שרי הימין כל הזמן קובעים שאני מסית, אני מזמין אתכם למצוא את המקומות שבהם אני מסית. תמיד הייתי נגד טרור ואני נגד טרור, אני רק בעד התנגדות עממית".

כששאלנו אותו בדיוק את זה, האם דברים שהוא אומר ועושה לא מתפרשים כעידוד לאלימות כמו למשל, המשכורת החודשית שניתנת לאסירים שרצחו יהודים או העובדה שהוא מחבק מדי פעם מחבל או שקוראים לרחוב על שם דלאל מוגרבי - המחבלת מאוטובוס הדמים, או שאמר שהיהודים צריכים להדיר את רגליהם המטונפות מהר הבית.

אבו מאזן במסר לישראלים (צילום: רויטרס, חדשות)
משלמים למשפחות המחבלים? "זו התרבות" | צילום: רויטרס, חדשות



הוא אמר שהציטוט הזה היה סילוף של דבריו ולא מדויק. על המשכורות אמר: "אנחנו משלמים למשפחות האסירים כי הן לא פשעו" והביא דוגמה יוצאת דופן: הוא אמר שהם משלמים קצבה אפילו לאשת פלסטיני שריגל עבור ישראל והוצא להורג בתקופת ערפאת. הוא אמר: "זה החוק שלנו מימי ערפאת וזו התרבות שלנו".

זו בדיוק הבעיה. שזו התרבות הפלסטינית, והיא מתפרשת כתרבות שמעודדת את האלימות. חבר הכנסת לשעבר טלאב א-סנע, שהיה הרוח החיה מאחורי המפגש וארגן אותו במסגרת תפקידו בוועדת המעקב של ערביי ישראל, אמר לי: "תבדוק מה קורה עם אלמנתו של ברוך גולדשטיין שרצח ערבים במערת המכפלה. האם היא לא מקבלת הבטחת הכנסה מביטוח לאומי? האם זה לא שונה בהרבה?".  

אז יש שוני. לפי דיווחים שונים, האסירים שרצחו יהודים מקבלים תעריף גבוה יותר, כאילו פרס. ואם אלמנתו של גולדשטיין מקבלת הבטחת הכנסה - זו שאלה שגם הישראלים צריכים להרהר בה והגזענות וההסתה וענישה למחבלים צריכה להיות משני הצדדים.

דיבר כמו פרשן - ולא כמו מנהיג

אבו מאזן רצה לדבר לישראלים וחזר על הסיסמאות המוכרות היטב, שחלקן אינן מובנות מאליהן. הוא אמר: "אני נגד טרור ונגד כל שפיכות דמים" ושאל: "למה דעתכם יש את גל הטרור הנוכחי?". אבו מאזן לא נתן תשובה מנהיגותית, אלא של פרשן: הוא טען שהטרור נובע מייאוש, מהיעדר אופק מדיני, ממקרים קיצוניים של אלימות מתנחלים כמו רצח אבו חד'יר ומשפחת דוואבשה. למרות שהוא נגד הטרור, הוא טען שזה קורה כי אנשים מרגישים שאין להם לאן ללכת.

בישראל דוחים את המשוואה הזו - ומתייחסים לגל הטרור כאילו הוא התפרצות עונתית של מחלה מסוכנת. גם אבו מאזן דיבר על הטרור כמחלה ממארת ומסוכנת ובעיקר הוא הזהיר מפני התפשטותה מהיותה "מחלה של סכסוך לאומי" ל"מחלה ממארת סופנית של סכסוך לאומי-דתי".

"הטרור - נובע מתסכול" (צילום: מוקד החירום עיירית ביתר עילית)
"הטרור - נובע מתסכול" | צילום: מוקד החירום עיירית ביתר עילית



כאן הוא הטיל שוב אצבע מאשימה כלפי ההנהגה הישראלית - הפרובוקציות של שרים בהר הבית גורמים לארגוני טרור בינלאומיים לגייס את אל אקצה במסגרת המאבק שלהם. הוא לא איים, הוא שימש כפרשן.

"הכרה במדינה יהודית? המצאה של נתניהו"

אבו מאזן לא הניח את המפתחות, לפחות לא אתמול. ייתכן שכל הסיבה למפגש הייתה לאותת לישראלים ולממשלה שהוא עדיין כאן - ושהוא האופציה הכי פחות גרועה. זה לא אומר שהוא אופציה טובה.

הוא עדיין התבצר בעמדותיו, עדיין דיבר על כך שהקפאת הבנייה היא לא תנאי מוקדם למרות שזה כן, עדיין אמר ששחרור האסירים בפעימה הרביעית זה תנאי מוקדם ושישראל התחייבה לכך וזה עניין שנוי במחלוקת. הוא עדיין לא הסביר מדוע הוא בעד פתרון כולל של הסכסוך באמצעות משא ומתן, ועם זאת, במקביל, הולך לאו"ם - וקובע צעדים חד-צדדיים כמו הנפת הדגל הפלסטיני.

כשרזי ברקאי מגלי צה"ל שאל אותו למה הוא לא מוכן להגדרה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, אבו מאזן חזר שוב ואמר שישראל לא דרשה את זה לא ממצרים ולא מירדן ושאם היא רוצה, היא יכולה היא יכולה לשנות את השם שלה באו"ם. הוא טען שזו המצאה של נתניהו - אלא שזו לא המצאה שלו.

ממשל טראמפ שואף ל"הסכם כולל" (צילום: רויטרס)
"ישראל לא רוצה מדינה פלסטינית" | צילום: רויטרס



זו הגדרה שמשמעותה היא שהעם הפלסטיני רואה בפתרון סוף לסכסוך וקץ לתביעות, שאם מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי - אז ברור ששטחי 1967 פחות הגושים זה פלסטין - וכל מה שמעבר לזה, זה ישראל שמיועדת לרוב העם היהודי ולכל השאר. אבו מאזן לא מסוגל להגיד את זה באווירת האי-אמון.

 בריאיון שנתן לנו בערוץ 2 בעבר, הוא אמר: "אני רוצה מדינה בגבולות 1967 - ומעבר לזה זה מדינת ישראל". אלא שמבחינתו, ברור שמדינת ישראל לא רוצה הפרדה ולא מדינה פלסטינית, לא ההנהגה הנוכחית.

אבו מאזן לא הלך עד הסוף - ושילם מחיר

הדיבור של אבו מאזן נועד לייצר קשר חדש בציבור הישראלי, אבל ספק אם זה הצליח. אבו מאזן שילם את כל המחיר - פגש ישראלים בלשכתו - דבר שיזכה לגינויים רבים בחברה הפלסטינית. זה לא יעלה את מניותיו בקרב הציבור הפלסטיני, ומול הישראלים הוא לא הלך עד הסוף.

הוא לא אמר באופן חד משמעי 'אני נגד גל הטרור' וקרא לכל ילד 'עזוב את הסכין, תחשוב אופטימי, בוא לנהל מו"מ, גם אם זה ייקח עוד כמה שנים'. הוא לא אמר 'אני נגד מחבלים שרצחו יהודים ואני נגד גל הגזענות שפוגע גם בעמי'. הוא היה ליד. ולכן גם המסרים שלו נחתו ליד האוזן הישראלית.

ממשיך לפעול נגד ישראל באו"ם (צילום: רויטרס)
ממשיך לפעול נגד ישראל באו"ם | צילום: רויטרס



ועוד משהו: אבו מאזן דיבר בערבית, זו שפתו, יש לכבד אותה, הוא נשיא הרשות. לא שהבעיה היא שבתקופה האחרונה, שישראלים שומעים ערבית, הם פשוט לא מקשיבים.

אם אבו מאזן רוצה לתפוס את תשומת הלב של הציבור הישראלי - הוא צריך לדבר באנגלית, לדבר על המסרים שהוא באמת רוצה, להתראיין כמו שידע בעבר, וגם ללכת עד הסוף. מה שכן, אבו מאזן ניסה לפנות לציבור הישראלי - וזה הרבה יותר ממה שראש הממשלה נתניהו מנסה בימים אלה.