דומה שלא נותרו עוד גבולות שניתן לפרוץ בשיח הציבורי-חדשותי . פרשת "האם המרעיבה", כמו פרשת טופז, היא דוגמה בולטת לחידלון ואוזלת היד של המערכות המופקדות על שלום הציבור .
לא רק זו , אלא גם מערכת המשפט כשלה כאשר התירה ביד נדיבה לחרוץ דינם של אנשים ולהפוך את האישומים המיוחסים להם לבמה ציבורית עליה ניתן לשטוח כל מידע, מהימן או בלתי מהימן - הפריצות הגיעה לשיאה.
כולם הפכו למומחים לפסיכיאטריה
מבלי ששום דבר ממשי הוכח בפרשת "האם המרעיבה" ואומת על ידי בית המשפט, חוגגים כולם על התיקים הרפואיים של האם ובנה. כולם הפכו להיות מומחים לפסיכיאטריה והדיאגנוזה שלהם ניתנה לפני שהאם נבדקה באמת על-ידי מי שמוסמך לעשות זאת.
הפרטיות נרמסה ברגל גסה מבלי שאף אחד, להוציא את המעורבים הקרובים ביותר למשפחה, יודעים את העובדות לאשורן. זו הזנייה של האווירה הציבורית אשר כבר קבעה את התוצאות.
יכולים ערוצי התקשורת השונים להראות תמונות מכאן ועד לעולם הבא, אך לא לרמוס את כבודה של המשפחה, של האם, ובמיוחד של הילד המופיע בצללית אך גופו מעורטל. הרייטינג קובע את הקצב ואין מי שיעצור את מחול השדים הזה.
זו מלחמת תרבות
התפרעותם של אותם החרדים בירושלים ראויה לכל גנאי ויש למצות עימם את הדין בצורה החמורה ביותר. מה בין עובדה זו לבין זכויות המשפחה המסכנה שבאחת כל סודותיה הפכו לנחלת כלל הציבור? מה פשר הקישור בין אירוע זה לבין פתיחת החניונים בשבת? האם בשם השנאה ההדדית בין החרדים לבין החילוניים, מלחמות השבת וכד', מותר להתעלל ציבורית במשפחה שבסך הכול סובלת אנושות ?
המלחמה המתנהלת בירושלים היא מלחמת תרבות במלוא מובן המילה. החרדים אינם מסוגלים להשלים עם התנהלותם של החילונים ולהיפך. כל מה שיתפרש כהפרה של סטטוס קוו יוביל למלחמה . האם זו הדרך? ודאי שלא, או כמאמר אחד העם - "לא זה הדרך".
מנהיגי החרדים והחילוניים נכשלו כישלון חרוץ. לא רק ביומיום נבחנת מנהיגות אלא דווקא בעתות משבר. והנה, נתגלתה לנו מנהיגות דתית וחילונית כושלת.
ואם כל אלה אינם מספיקים, אל תוך הוויכוח הסוער היו שלא שכחו לבוא חשבון עם העדה החרדית כולה, על ניתוקה מן החברה הסובבת, על הפטור משירות צבאי או כל שירות אזרחי אחר. למרות שאין כל קשר לסוגיית האם המרעיבה, בכל זאת יש להזכיר ל"נאורים" את העובדות , גם אם הן קשות לעיקול.
החילונים חטאו את חטא הטמטום
מי שמשך את ידיו משילוב החרדים בחברה הם החילוניים ומפלגותיהם. מי שנתן וממשיך לתת פטור משירות צבאי הוא לא רבני העדה החרדית אלא ממשלות ישראל לדורותיהן. החשש הפוליטי, החשבונאות הצרה והמרגיזה של ממשלות ישראל והמפלגות החילוניות, כל אלה הובילו לאותן תופעות בלתי נסבלות של התרחקות מוחלטת מן החברה עד כדי אי הכרה במדינת ישראל.
שלילת הציונות וזכותם של היהודים לחיות מדינה זו ככל עם אחר היא מן המצוות הגדולות שהחילוניים יכלו לקיים. בואו נודה שאנו, החילוניים חטאנו את חטא הטמטום כאשר לא השכלנו להביא לשילובם של החרדים בחברה. נכון שסירובם של החרדים הוא מוחלט ומרגיז, אך מדינה נבחנת ביכולתה לטול על עצמה הובלה והנהגה.
אנחנו החילוניים ויתרנו לחרדים במשך שנים רבות והרגלנו אותם לאורח חיים מסוים. היום לבוא בטענות רק אליהם, זו עזות מצח. אנחנו אלה אשר חייבים בחשבון נפש מעמיק על מה שהבאנו על עצמנו.
ללא שום קשר למהות הוויכוח, אני רוצה לגנות בכל לשון של גנאי את ההתנהגות הברוטאלית וחסרת הרסן של אותם חרדים. על רשויות החוק לא לעצום עיניים ולא להישמע ללחצים הפוליטיים, אלא למצות את הדין עם כל אחד ואחד מפורעי החוק. דינא דמלכותא - דינא, על כך אין ויכוח.
לטורים הקודמים של ד"ר צלו רוזנברג: