אני שונאת לרוץ. לא מתחברת לכל חדוות הריצה הזאת; לא כשזה בפארקים ולא כשזה על המכשיר בחדר הכושר הממוזג. זה לא שאני חסידה של ענפי ספורט אחרים, אבל ריצה תמיד הייתה עקב אכילס שלי, גם כשהמורה להתעמלות תמי הודיעה לי שאם לא אשלים שלושה סיבובים היא לא תיתן לי ציון עובר.
הרבה יותר כיף לקרוא ספר על ריצה. "המירוץ של פלאנגן" הוא רעיון מטורף לחלוטין של איש חלומות בשם צ'ארלס ס. פלאנגן. בשיאו של המשבר הכלכלי בארצות בסוף שנות ה-20 של המאה הקודמת, הוא מארגן מרוץ שחוצה את ארצות הברית - 3,422 מייל (כ-5,500 ק"מ) מלוס אנג'לס לניו-יורק. כ-80 ק"מ בכל יום במשך כמעט שלושה חודשים. כל יום!
הפרס הראשון - 25,000 דולר היה סכום אגדי באותם הימים ומשך גברים ונשים מכל קצוות העולם. לא הפחידו אותם המרחקים, תנאי מזג האוויר הקשים והריצה ללא נעלי ספורט מתאימות. 199 רצים יצאו לדרך. רק 55 סיימו את המסע.
"ספר עם ניחוחות של פעם"
טום מקנב עשה עבודה טובה. הוא משך את ההזנקה עד שכבר בערו לי כפות הרגליים - רציתי לצאת לדרך. להתמודד עם המדבר, לטפס על הרים, לעצור בדוכני ההתרעננות. כל כך הזדהיתי עם הרצים עד שלילה אחד התעוררתי עם התכווצות שרירים רצינית בשוק רגל ימין.
כבר בפתיחת הספר מספר מקנב מי יזכה בתחרות. אבל כל הזמן שכחתי. כל דמות שסיפרה את סיפורה גרמה לי להתאהב בה ולרצות שתנצח. כל פעם חזרתי להתחלה לוודא מי באמת זכה. איכשהו, זה לא גרע מהמתח.
מדובר בספר עם ניחוחות של פעם, שמחזיר אתכם לתקופות שמעולם לא חייתם בהן, לנופים שמעולם לא חלפו לנגד עיניכם, לאנשים שמעולם לא הכרתם. ספר מצוין לכל מי שחובב ריצה ועוד יותר למי שלא. אולי בפעם הראשונה הרגשתי את התחושה הספציפית הזו, אותה תיארו בפניי אנשים שאוהבים לרוץ - איך הגוף נרגע לאחר מאמץ הריצה. והכל מהספה הכחולה שבסלון הממוזג.
הערות ותגובות ניתן לשלוח ל- sigal.riba@gmail.com