גלאון נגד דנקנר: "שעת המבחן שלו" (צילום: משה מילנר - לע"מ)
גם הטייקונים הם בני אדם. דנקנר | צילום: משה מילנר - לע"מ

ממש כמו חולה שנאבק על חייו, מרכיב הזמן הופך להיות הגורם הקריטי ביותר בהתנהלות של נוחי דנקנר בשבועות הקרובים. הספירה לאחור החלה ביום שישי עם הצמדת הערת עסק חי לדוחות אי.די.בי אחזקות, וכבר מחר עוד אירוע דרמטי: אסיפה של בעלי אגרות החוב של החברה. מספיק שאחד מהם, מקרב הגופים המוסדיים או הפרטיים יבקש פירעון מיידי של החוב, ואי.די.בי כולה תיכנס לסחרור שסופו לא ברור.

רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק

כל האפשרויות עומדות על הפרק בתרחיש כזה: הליכה להסדר חוב בניגוד גמור לרצונו של דנקנר, או פנייה לבית משפט בבקשה להכריז על פירוק. אבל עד מחר יש עוד 24 שעות, ובקצב האירועים המסחרר שנכפה על הקונצרן הגדול במדינה - גם יממה אחת היא הרבה מאוד זמן.

אפשר רק לנחש שאת היום הזה דנקנר התחיל מאוד מוקדם בבוקר, והלו"ז שלו עמוס במיוחד: הוא צריך לדבר עם בנקאים, מנהלי השקעות, בעלי אגרות חוב וכמובן המנהלים שלו בקבוצה כדי לנסות להרוויח עוד זמן. דנקנר באמת מאמין שיצליח להפתיע בדקה התשעים ולהביא לאי.די.בי משקיע חיצוני שיזרים כסף ויסייע בפירעון החובות.

לא חזה את מהפכת הסלולר

קרן מרציאנו (צילום: חדשות 2)
צילום: חדשות 2

אלא שהשוק אופטימי הרבה פחות, ויעידו על כך תשואות אגרות החוב של החברה שחלקן נסחרות בריבית של מאתיים (!) אחוזים. במהלך סוף השבוע נשאלתי לא פעם איך תשפיע קריסה אפשרית של אי.די.בי על כל אחד מאיתנו. כמובן שמוקדם לדבר על תוצאות סופיות כיוון שאנחנו מצויים בעיצומו של תהליך, אבל יש כבר עכשיו כמה מסקנות ולקחים מתבקשים.

הראשונה היא אולי האנושית ביותר - אף אחד מאיתנו לא חסין. גם מי שהיה נראה כאיש העסקים המבריק ביותר שנראה פה בעשור האחרון, לא הצליח להביא את הספינה שלו לחוף מבטחים במים הסוערים של המשבר הגלובלי. דנקנר, שהתגאה שהצליח לחזות מראש את המשבר הקשה של 2008 לא הצליח בתחזיות אחרות: הוא נכנס להרפתקה מיותרת כשקנה מניות של הבנק השוויצרי קרדיט סוויס, לא חזה את מהפכת הסלולר של כחלון ששחטה את רווחי סלקום ולא נערך למחאה החברתית שפגעה בשופרסל.

תוסיפו לכך את ההרפתקה המיותרת של קניית מעריב ותבינו שבסוף גם הטייקונים הגדולים הם בני אדם: אומנם מצליחים אבל גם פזיזים מדי ולעיתים יהירים מדי.

הטייקונים הישראלים נפלו

המסקנה השנייה נוגעת לבתי ההשקעות ולחברות הביטוח - הגופים המוסדיים שמנהלים את כספי הפנסיה שלנו. הכספים האלה אפשרו לדנקנר לבנות את האימפריה הגדולה. הוא הביא מעט מאוד כסף מהבית ואת השאר מימן הציבור. הגופים המוסדיים שגובים מאיתנו עמלות מופרזות על ניהול הכספים שלנו הוכיחו שוב שהם לא עושים את עבודתם נאמנה.

הכסף שחילקו לדנקנר, כמו לטייקונים אחרים, חולק ללא ביטחונות מספקים ובצורה מרוכזת מדי - כך שנפילה של טייקון אחד גורמת לתגובת שרשרת של הפסדים כבדים. החוב המיידי והבעייתי ביותר של דנקנר עומד על 1.6 מיליארד שקלים. רוב ההפסד כבר נרשם לחובת כספי הפנסיה שלנו כתוצאה מירידת ערך האג"חים. בפועל זה אומר שכל אחד מאיתנו שילם כמה שקלים בודדים עד כמה עשרות שקלים לדנקנר. אם היה מדובר רק בו היינו אומרים שזה (יחסית) לא נורא, הבעיה היא שהוא ממש לא היחיד.

המסקנה השלישית נוגעת לריכוזיות. רק לפני שנה, בשיאה של המחאה החברתית הגישה ועדת הריכוזיות את המלצותיה להחלשת הטייקונים. עד שהמלצות אלה ייושמו ייקח עוד זמן, אלא שהמציאות כבר עשתה את העבודה. דנקנר, לבייב, תשובה מימן ובן-דב - כולם בצרות גדולות. הטייקונים הישראלים נפלו, עכשיו זה בדיוק הזמן לחשוב על רפורמות חדשות שימנעו מאלה שיבואו אחריהם לצבור כח רב מדי.