זה התחיל מידיעה קטנה בעיתון על משלחת של חיות שתצא בקרוב מהספארי לגן חיות בטורקיה. השילוב בין בעלי חיים, שאהובים עלי תמיד, לשייט, שמזכיר את סיפור תיבת נח, עם היעד, הכולל בתוכו משמעויות הפוליטיות, גרם לי להרגיש שאני פשוט מוכרחה לקחת חלק במסע הזה. בסופו של דבר, בעזרתם של אנשי הספארי, חברת פליינג קרגו ואנשי גן החיות בגזיאנטפ, עליתי על הספינה עם מצלמת וידאו כדי לתעד את המסע.
המטען יוצא הדופן שהועבר על הספינה כלל שני פילים: גבי, כמעט בן חמש, מגן החיות התנכי בירושלים ופילי בן 4, מהספארי ברמת גן. עוד נשלחו מהספארי שלושה היפופוטמים, שני צעירים ואחד בוגר, שתי זברות, תשעה קופי למור בהם שבעה מסוג למורי קטה, הזן המוכר עם הטבעות על הזנב, ושניים חומים, שלפני כשנה עלו לכותרות כשהצליחו להימלט לזמן מה ולשוטט ברחובות תל אביב ורמת גן.
כבר כשהגעתי לנמל חיפה היה לי ברור שזה לא הולך להיות שייט תענוגות. עובדי הנמל התקשו להאמין שאני נוסעת לבד וקראו לעברי: "יו, איזה אמיצה". בחורה על ספינת משא טורקית זה לא מחזה שכיח, מתברר. אך אני דווקא לא התרגשתי. ידעתי שלצידי יהיו שני בחורים: גיא מהספארי ועמאר מגן החיות התנכי, שישמרו על החיות וגם עלי, במקרה הצורך.
הברזנט שהכינו כדי להצל על הכלובים היה לא מספק ולכן המתנו שעות על הסיפון, עד שיתפרו ברזנט גדול, רחב וחזק מספיק כדי לכסות את כל הסיפון ולשרוד את הרוחות החזקות בלב ים. מאחר שמעולם לא שטתי זמן רב כל כך, שארך יותר מ-30 שעות, הצטיידתי ליתר ביטחון בכדורים נגד מחלת ים. ההתחלה הייתה קצת מטלטלת ולא יציבה אבל די מהר הבנתי שאני בסדר.
אנשי הצוות: "אוהבים את ישראל"
בספינה אין תאי לינה לנוסעים שאינם אנשי צוות. הקפטן, עיסא, פינה לי חדרון קטן בצמוד לתאו. גיא ועמאר ישנו על ספות צרות שצמודות לחדרי השינה, אך את רוב זמננו בילינו מחוץ לתאים. גיא בילה את רוב שעותיו על הסיפון, נע בין ארגזי ההיפופוטמים שצריכים מקלחות מים לעיתים תכופות, לכלובי הלמורים שקיבלו סלט פירות טרי מדי כמה שעות וצימוקים כצ'ופר בארוחות הביניים.
בנוסף הקפיד גיא להאכיל ולהרגיע גם את הזברות שהיו לחוצות ומפוחדות ואת פילי שזז בחוסר מנוחה, ובעזרת החדק שלו ניסה לפרום את החבלים הקושרים את הכלוב. משימה נוספת היתה לשמור על החיות מפני הסקרנות של אנשי הצוות. בניגוד למטענים שהם רגילים אליהם, הפעם עמדו על הסיפון בעלי חיים שלא פוגשים כל יום כל כך מקרוב... לפעמים קצת יותר מדי מקרוב. גיא ועמאר הסבירו למלחים שהצצה לתוך הארגזים עלולה להלחיץ את החיות ולגרום להן נזק.
אנשי הצוות הטורקים היו מאוד נחמדים ונדיבים. כל בקשה מולאה ללא דיחוי, אספקת התה הייתה שוטפת והארוחות בחדר האוכל נתנו הזדמנות טובה להכיר ולשוחח. לא רק שלא הייתה שום עוינות מצידם, הם דאגו להבהיר עד כמה הם אוהבים את ישראל, שאליה הם מגיעים לעיתים תכופות. מאחר שצילמתי בעצמי, ביליתי שעות רבות על הסיפון עם גיא ועמאר, בשעה שטיפלו בבני חסותם. לעיתים קרובות הרשיתי לעצמי להביט אל הים, שהיה יפיפה, במיוחד בשעות הדמדומים של הזריחות והשקיעות.
אחרי יממה וחצי התקרבנו אל אורות הנמל של העיר מרסין. על הרציף כבר המתינו אנשי רשות ההגירה וכמה צוותי תקשורת שביקשו לעלות לסיפון, לצלם את החיות ולראיין את אנשי הצוות. גיא ועמאר דאגו להרחיק אותם ואפשרו לצלם רק מרחוק, אך העיתונאים הטורקים שראו שאני מצלמת, וכשהבינו שליוויתי את המסע מצאתו, ביקשו ממני כמה צילומים מהדרך. סיכמנו שלמחרת ניפגש שוב ואכן, עם עלות השחר הגיעו המשאיות ויחד איתן קהל רב של סקרנים. הקרובים לצלחת קיבלו אישור לעלות על הסיפון ולהביט על יושבי התיבה מקרוב.
התקשורת הטורקית מתעניינת
קבלת הפנים הייתה חמה. הטורקים הציגו את בעלי החיים כמתנה של שלום מגני החיות בישראל. צוות הצילום ביקש את הצילומים מתחילת המסע. מאחר שסירבתי להיפרד מהקלטות שצילמתי, והסתמן שההמתנה לפריקה עוד תימשך שעות, הסכמתי להתלוות אליהם לאולפני הסניף המקומי של הטלוויזיה הממשלתית TRT ולאפשר להם להעתיק מעט מתיעוד המסע הלא שגרתי.
מכיוון שאף אחד מהם לא דיבר אנגלית, בעזרת שברי מילים וסימני ידיים הסברתי להם מה צריך לעשות, וכשמצאו את התמונות המבוקשות הם היו מאושרים. בקשתי לחזור במהרה לנמל נתקלה בסירוב מוחלט. המארחים התעקשו לקחת אותי לסיור באולפנים וגם להזמין אותי לארוחת צהריים בחדר האוכל, שבמרכזה היה הלחמעג'ון, מעדן טורקי מוצלח במיוחד.
אחרי הארוחה, הם נענו, סוף סוף, להפצרותיי וחזרנו לנמל, שם בדיוק התחילו לפרוק את הארגזים מהסיפון. החיות הועמסו על משאיות שהמתינו כדי לקחת אותן לביתן החדש בגן החיות בגזיאנטפ, שעל הגבול עם סוריה, לא רחוק מחאלב. חובבי הכדורגל מכירים את העיר בזכות קבוצת הכדורגל שלה גזיאנטפספור ששיחקה במפעלים האירופיים מול קבוצות מישראל.
הנסיעה הייתה ארוכה ומפרכת בדרך חלפנו על פני נופים מרהיבים ביופיים, תחילה היו אלה הרים ירוקים, ובהמשך עברנו לנוף מדברי כמעט. מדי פעם עצרנו להתרעננות, שלנו ושל החיות. המארחים כיבדו אותנו בחטיפים ופירות טעימים במיוחד מדוכני המכירה של החקלאים באזור וגם החיות טעמו מהפירות הללו.
אבל כעבור כמה שעות נסיעה הגענו לגזיאנטפ. כל אנשי גן החיות המתינו לנו בכניסה וההתרגשות היתה גדולה. בוראק, האחראי מטעם חברת השילוח היה היחיד שדיבר אנגלית ברמה מספקת, והוא תיווך בין אנשי הגן לגיא ועמאר שפיקחו על פריקת בעלי החיים והכנסתם למתחמים שציפו להם. זה היה מבצע מורכב. ראשונים זכו לצאת לחופשי הלמורים שנראו מרוצים מאוד. אחר כך פרקו את ההיפופוטמים ואת הפילים.
שיעור בהקשבה
ראשון הפילים ששוחרר היה גבי, שבגלל שיטת המגע החופשי שבה מאמנים בגן התנכי, ניתן היה להוליך אותו מהמשאית לביתן הלילה שלו. את פילי, שלא רגיל למגע קרוב של בני אדם, הורידו צמוד לשער המכלאה והניחו לו לצאת מהארגז בזמנו החופשי. רגעים של חרדה עברו עלינו כשגבי הכניס את ראשו בין הסורגים ולא הצליח להוציאו במשך כמה שניות. בסופו של דבר הוא השתחרר והטורקים
התחייבו לתקן את הסורגים ולהקטין את המרווחים ביניהם.
בניגוד לפילים הזברות העייפות נאלצו לבלות לילה נוסף בארגז שלהן, לאחר שההפרדה שבנו הטורקים בין המכלאה שיועדה להן לבין הזברות שכבר נמצאות בגן לא עברה את הביקורת של גיא ונזקקה לתיקון. המטפלים הטורקים החלו אט אט ללמוד איך לטפל בדיירים החדשים שלהם, וגיא ועמאר נשארו עוד כמה ימים כדי לראות שההתאקלמות עוברת בשלום ושהליקויים מתוקנים.
אני נפרדתי לשלום מכולם ויצאתי לשדה התעופה כדי להספיק לערוך את הכתבה ולהביא אותה לשידור בזמן, במהדורת סוף השבוע. לאחר המסע ניתן לומר כי זכיתי בחוויה יוצאת דופן, עם או בלי קשר לפוליטיקה ויחסים בין מדינאים, לאחר שבטורקיה לא נתקלתי אפילו במבט עוין אחד. אולי זה סתם מקרה, ואולי, כשמטפלים יחד בבעלי חיים, כל המחלוקות הופכות לחסרות חשיבות. גיא סיפר לי שבספארי הוא מנהל מחלקה של חיות שמסייעות לטפל בילדים עם מוגבלויות ובעיקר לפתח את יכולת התקשורת שלהם עם הסביבה. אולי גם לארדואן, נתניהו וליברמן כדאי לבוא ולקבל שיעור.