"הזקן בן מאה שיצא מהחלון ונעלם" - הספר שהזכיר לי את סבתא שלי

סבתא שלי, סבתא נחמה, נפטרה בשיבה טובה בגיל 96. היא מאוד אהבה את החיים וידעה לחיות טוב. לפעמים, כשהתעייפה (וזה לא קרה הרבה) היא הייתה אומרת שאלוהים שכח אותה. את כולם לקח - את אחיה ואחיותיה וחבריה. כל בני דורה כבר נפרדו ממנה. ורק היא נשארה למשול על כולנו ביד רמה.

חשבתי עליה כשקראתי את "הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם", יש סיכוי טוב שהוא (עם כל הרפתקאותיו) פגש פעם בה (עם כל הרפתקאותיה). רק אחרי שהפכתי בעניין וניסיתי למצוא מקומות מפגש אפשריים, נזכרתי שהוא דמות ספרותית. אוף.

אלן קרלסון מחליט, בהחלטה של רגע, לצאת מחלון חדרו בבית האבות ולברוח ממסיבת יום ההולדת שתכננו לחגוג לו באירוע רב משתתפים. בכל זאת, גיל מאה זו סיבה למסיבה. מסתבר שלא בשביל אלן קרלסון. כל כך רגעית הייתה החלטתו לעזוב שאפילו את נעלי הבית שלו לא הספיק להחליף ואיתן הגיע אל התחנה המרכזית ואל החופש.

בדרך הוא מתבקש לשמור על מזוודה, אך כשהאוטובוס שלו מגיע ובעל המזוודה מאחר, הוא מחליט (שוב, בהחלטה של רגע) לקחת את המזוודה איתו ולהמשיך בדרך.

רק כשנכיר את אלן טוב יותר ונלווה אותו במסעותיו, נגלה שהביטוי הזה "החלטה רגעית" מאפיין את חייו יותר מכל. כך הוא התגלגל למלחמת האזרחים בספרד ופוגש את פרנקו, סועד עם הנשיא טרומן, מציל מאונס את אהובתו של מאו, מגיע לאירן ולהימלאיה ואפילו לסיביר. בקיצור מצליח להיות שותף כמעט לכל רגע חשוב במאה הקודמת והכל - פשוט במקרה...

הרפתקאותיו של קרלסון הזכירו לי את סיפורי דון קישוט, דון קיחוטה, האביר מלה-מנשה. אם תעלימו את סנצ'ו פנצ'ו, הסוסה הכחושה ודולצינאה היפה, תקבלו זקן שבדי בן מאה שנעלם ביום הולדתו.

סיפור חייו של קרלסון מסופר במקביל לחקירת היעלמותו העכשווית. המזוודה שקרלסון "לקח" איתו גרמה לחבורת גנגסטרים מקומית לרדוף אחריו ולנסות לעלות על עקבותיו. וגם למשטרה. וגם לעיתונות.

זהו ספר מקסים וחכם ואחר. למרות שאני לא אוהבת להמליץ על ספרים שגם כך מככבים בראש רשימת רבי המכר - הפעם אני מצטרפת בלב שלם. תקראו אותו כי זה ספר שיעשה לכם טוב על הלב. יגרום לכם לחשוב ויגרום לכם לחייך. ומה אנחנו צריכים יותר?

הערות ותגובות ניתן לשלוח ל-sigalr@news2.co.il