במחסום קלנדיה הורמו בסוף השבוע הרבה גבות לנוכח הכמות האדירה של חיילים שהמתינו במקום להפגנת הנשים המתוכננת. "בשביל מי הביאו את כל זה"?, שאלה אותי כתבת ערוץ טלוויזיה מפרצי מוכר, "בשביל הפגנה של 200 נשים"?.
התהייה שלה הייתה כנה. בעבור בוגרי האינתיפאדה השנייה, צעירים שבגרו לתוכה וכתבים שראו כבר כמעט הכל - ישראל מתנהגת כמעט בהיסטריה. גם התשובה שלי, שצה"ל נערך לכל תרחיש ושנוכחות הקצינים הבכירים שם נועדה לוודא ששום אירוע לא ייצא משליטה, נתקלה בלגלוג קל. "לא יקרה כלום, השבוע הזה יעבור בשקט", פטרה אותי בחיוך.
דבריה משקפים את הלך הרוח בשטחים. הפער בין השיח הישראלי הדרמטי וההכנות הקדחתניות לקראת הפנייה הפלסטינית לאו"ם, לבין התחושות בשטחים מעולם לא היה גדול יותר.
צלצולם של פעמוני ההיסטוריה לא נשמע בשכם
אולי זו העייפות הפלסטינית של חברה שעדיין מלקקת את פצעיה מהאינתיפאדה השנייה, אולי הסקפטיות ששום דבר לא ישתנה ומה שהיה הוא שיהיה, ואולי שילוב של שניהם, אבל את צלצולם של פעמוני ההיסטוריה שנשמעים היטב בירושלים, מתקשים לשמוע בכפרי שכם, בחברון, או אפילו ברמאללה - המרכז הפוליטי והתרבותי, זה שמשמש כסנסור רגיש לכל שינוי קל במעמדה של הרשות.
רק ביום שישי בישר אבו מאזן בחגיגיות שהפור נפל, הרשות הולכת ישירות למועצת הביטחון, אבל ספק גדול אם את הדברים האלה שמעו אנשיו, ובעיקר - אם מייחסים להם שם חשיבות גדולה. שבעי הבטחות, הם צופים אדישים במנהיגם מנסה להוביל עוד מהלך, אחד בשרשרת אינסופית של צעדים שנעשו בארבעים השנים האחרונות, שנועדו לקדם את המטרה של מדינה פלסטינית. ודואגים.
גם במוקאטעה יודעים שלרשות הפלסטינית יש מה להפסיד מהמהלך. והרבה. המשבר התקציבי של חברה שנשענת בעיקר על תרומות, בולט לעין. בהקבלה למחאת האוהלים אצלנו, עסקה התקשורת המקומית בחודשים האחרונים בעיקר בדבר אחד - משבר המשכורות. וכשברשות הפלסטינית, המעסיק הגדול ביותר בשטחים, אין כסף לתשלום המשכורות למגזר הציבורי, משלמים רק חצי משכורת.
ניסיון כן של הרשות למנוע אלימות
האיום האמריקני המרומז להפסיק את התמיכה ברשות, שמגיעה לכמיליארד דולר בשנה, מלחיץ מאוד את סלאם פיאד. אולי זו הסיבה, ואולי גם אחרות, אבל לא בכדי יצא ראש הממשלה הפלסטיני בפומבי כמה פעמים נגד מהלך הפנייה לאו"ם. זה לא עזר לו.
דבר אחד יודעים גם בישראל. הרשות הפלסטינית פועלת בניסיון כן למנוע התפרצות של מחאה אלימה. כשמפקדי המנגנונים אומרים כי יפעלו נגד ניסיונות לייצא אלימות, עיניהם נותרות פקוחות - קריצה לא תמצאו שם. האסטרטגיה הזאת שמוביל אבו מאזן כבר שנים מיושמת הלכה למעשה.
קצינים פלסטינים בכירים היו עסוקים השבוע בביקורים בערים השונות, מוודאים שהפקודות נקלטו אצל הפיקוד בשטח, כדי למנוע בכל מחיר זליגה של תהלוכות לקווי התפר עם צה"ל או ההתנחלויות. לקחי התבערה משנת 2000, ואבדן השליטה של הרשות, זכורים כאן היטב.
רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק
לקראת 20 בספטמבר - סיקור מיוחד:
טיבי: למה רק לכם הישראלים מותר לשמוח?
ערב הפנייה לאו"ם: הראיס מוטרד גם מהחמאס
שאול מופז: "אין מקום לחלשים במזרח התיכון"
גבריאלה שלו: "ההכרזה רק תעמיק את הסחף נגד ישראל"
דב חנין: כשלהם תהיה עצמאות, גם לנו תהיה
שאול גולדשטיין: "ההכרזה בונה מערכת ציפיות בלתי הגיונית"