מישהו לרוץ איתו - דוד גרוסמן (צילום: חדשות 2)
מישהו לרוץ איתו. חוזרת לילדות | צילום: חדשות 2

"מישהו לרוץ איתו" היה הספר הראשון שקראתי לאחר שעזבתי את ירושלים וחזרתי למחוזות ילדותי. עדיין לא התגעגעתי לעיר שעזבתי, עדיין זכרתי לה את הקור, הדמעות והבדידות. עיר קשה ירושלים, במיוחד למי שלא נולד בה.

וכשרצתי עם אסף ודינקה ברחובות הבירה, מזהה את הכיכרות והסמטאות ואנשי הרחוב, למדתי לאהוב מחדש את העיר שאירחה אותי במשך שלוש שנים ובלילה בו סיימתי לקרוא את הספר, נכנסתי למכוניתי ונסעתי מזרחה להיפרד כמו שצריך מירושלים.

תקציר העלילה למי שלא הספיק לקרוא ולמי שקצת שכח: אסף בן ה-16 עובד בכלביה העירונית בזמן חופשת הקיץ ונשלח לאתר את בעליה של כלבה אבודה. הוא מגלה שהכלבה (דינקה) שייכת לנערה בשם תמר והוא מחליט לחפש אותה. בדרך לא דרך ובעזרת דינקה הוא מאתר את תמר, עוזר לה להציל את אחיה שנפל לסמים וביחד הם מגלים את אהבתם.

חבר כבוד במסדר אדומי השיער

את דויד גרוסמן הכרתי עוד לפני שקראתי את ספריו. פעם הייתה תכנית ברדיו שקראו לה "חתול בשק". גרוסמן (ביחד עם דני אלדר) כתבו והגישו בה את "סטוץ" - פינה הומוריסטית ושנונה, שונה מכל מה שהכרתי עד אז. גרוסמן הג'ינג'י הפך אצלי מייד לחבר כבוד במסדר אדומי השיער אותו אימצתי כדי להתגונן בפני כל הנודניקים שקראו לי בצבע שערי.

יש ספרים שאתה מתחבר אליהם כי הם הגיעו לחייך בדיוק ברגע הנכון. בגיל הנכון, במצב הרוח הנכון ובמצב הקיומי המדויק. כשקראתי את "מישהו לרוץ איתו" בפעם הראשונה חשבתי שגרוסמן כתב אותו במיוחד בשבילי (חברים באותה אחווה או לא...?) הוא הגיע אליי בדיוק ברגע בו יכולתי להתחבר אליו בכל נימי נפשי.

כשקראתי אותו שוב, אחרי כמעט עשר שנים גיליתי שלא מדובר ברגע אחד ספציפי אחד. עשר שנים אחרי, עם חוויות שונות, בסטטוס שונה, ואחרי התנתקות מוחלטת מירושלים - עדיין התמסרתי לספר ולא פחדתי לאבד את עצמי בתוכו.

איכויות קסומות שנשמרות לאורך זמן

"מישהו לרוץ איתו" הוא ספר העשור שלי כי הוא חוצה גילים, חוצה ערים וחוצה מינים. יש בו איכויות קסומות שנשמרות גם בזמן דיגיטלי. יש בו מתח והומור והמון אהבה - גם כשמחפשים אותה וגם כשמגלים אותה. יש בו כלבה מדהימה שמלמדת הכי טוב - אהבת אמת מהי. ויש בו את החוט הדקיק הזה שנשזר בעלילה ולא נקרע בגלל סוף מר.

מנחם פרי כתב אחרית דבר על גב הספר, כולו מלא תשבחות והתרגשויות וחתם את דבריו במשפט: "ועדיין לא אמרתי דבר על העיקר: הגילוי המחודש של עונג הקריאה". עשר שנים אחרי, והמשפט הזה נכון מאי פעם.

הערות ותגובות ניתן לשלוח ל -  sigalr@news2.co.il