לפני כחודש חזרה בתי בת הארבע מהגן וספרה לי על המן הרשע שרצה להרוג את כל היהודים. עברו שבועיים, פורים חלף לו, והגננת עברה דף וסיפרה לבנות על חג הפסח ועל המלך הרשע שרצה להרוג את כל היהודים. "נו, ואיך קראו לו?", שאלתי את הקטנה בציפייה לשמוע את שמו של פרעה. "המן" היא ענתה לי. "הוא רצה להרוג את כל היהודים".
בהתחלה צחקתי. מסכנה שכמותה, עד שלמדה על צורר אחד וכבר הגיע עריץ אחר. וזה עוד לפני שהיא בכלל שמעה על מסעי הצלב והאינקוויזיציה, השואה וליל הסדר במלון פארק בנתניה. ואז נקרתה במוחי מחשבה: למה בעצם? למה היא צריכה לדעת על כל הדברים האיומים האלה? ואם היא תגדל כמו ילדה תמימה בפינלנד, בלי לשאת על כתפיה צרות לאומיות של 2000 שנה, יקרה משהו?
ישנם מצוות ומנהגים רבים הקשורים לחג הפסח. כולנו יודעים על החיוב לאכול מצות, על האיסור למצוא אפילו במגירה פירורים מהסנדוויץ' שלא סיימנו, על החובה לשתות ארבע כוסות של יין בליל הסדר, ואפילו על "מה נשתנה" שנותן לעוללי הבית להרגיש באודישן של כוכב נולד. אבל במפתיע, המצווה החשובה ביותר של פסח היא דווקא אחרת. כל כך חשובה שאם לא קיימת אותה כדת וכדין, לא תוכל לסמן "וי" ליד הצ'קליסט של פסח. קוראים לה "והגדת לבנך".
אז מה זה בעצם "והגדת לבנך", סוג של שיעור בהיסטוריה? מור"קים כמו בטירונות? ולמה בכלל כל כך חשוב לספר בלילה המשפחתי והחגיגי הזה על כל הצרות של סבא של סבא מלפני שלושת אלפים שנה פלוס במצרים?
נפוליאון מפרגן
מספרים על נפוליאון בונפרטה, שליט צרפת, שיצא פעם בליל תשעה באב לשוטט ברחובות פריז ונכנס לרובע היהודי בעיר, שם ישבו היהודים על הארץ והתאבלו על חורבן המקדש. המצביא הצרפתי השתומם על המנהג המוזר של היהודים, ופנה לאחד מזקני הקהילה בבקשה להסבר. הזקן הסביר כי העם היהודי אבל על חורבן בית המקדש.
נפוליאון התעניין ושאל לפני כמה שנים קרה המקרה. השיב לו האיש: "לפני יותר מ-2,000 שנה". התרשם נפוליאון ואמר: "רק עם שיכול לבכות על מאורע שאירע לפני 2,000 שנה בכזו התרגשות מסוגל גם לשרוד את אותן 2000 שנים ולזכות לתקומה".
ואכן, קהל היעד העיקרי של ליל הסדר הוא הדור הצעיר – הבנים והבנות. לבני הדור הצעיר צריך לספר ביציאת מצרים כדי שהם ידעו, יזכרו ויעבירו את הסיפור ואת הזיכרון לדורות הבאים.