33 נשים רצו לתפקיד ראש מועצה בבחירות המקומיות, אבל רק ארבע מהן נבחרו: פלורה שושן ממצפה רמון, סיוון יחיאלי בכפר ורדים, יעל גרמן בהרצליה ומרים פיירברג בנתניה. שאלנו את יעל דיין, אחת הנשים הבולטות בשמאל הישראלי מה דעתה על הממצאים העגומים.
"הנתון הזה לא רק שהוא לא מראה התקדמות, הוא מצביע על רגרסיה", אומרת דיין ומסבירה: "שתי הנשים שימשיכו לעמוד בראש בנתניה והרצליה נבחרו כבר פעם השנייה". העובדה הזו, לטענת דיין, מלמדת כי כשיש אישה בראשות עיר אז מאוד מרוצים ממנה ובוחרים בה שוב.
"תקרת הזכוכית של הנשים - היא הכניסה הראשונה", היא קובעת נחרצות. "זה כשל שלנו כחברה, כשל של כל הפמיניסטיות". אז מה הסיבה העיקרית לעיכוב המהפכה הנשית? "טרם התגברנו ההתייחסות של הציבור לאישה כשווה או אפילו כיותר מוכשרת לתפקידים מסוימים", עונה דיין.
במישור המדיני, ישראל לא משתפרת מבחינת ייצוג נשי בכנסת - יש רק 18 נשים בין 120 הנבחרים בכנסת. בבחירות המקומיות יש לנשים יותר הזדמנויות לחדור אל בין שורות השלטון אבל אחוזי הייצוג עדיין שווים - קצת יותר מעשרה אחוזים. "דווקא קיוויתי שפריצת הדרך תגיע במישור המקומי" משתפת דיין. "אין סיבה שנשים במקומות שאינם קיצוניים מבחינה דתית, לא תיבחרנה". לטענת ח"כ לשעבר, העצמת הנשים ברשויות המקומיות מסייעת לנשים נוספות להיכנס לתפקידי מפתח בעיריות, שהיו בעבר נחלת הגברים בלבד. "בעיריית תל אביב", מציינת דיין, "ישנם אגפים ומנהלות רבים שבראשם עומדת אישה".
האם יש דרך לשנות את המצב הנוכחי? "הייתי רוצה שראשות עיר כמו מרים פיירברג ויעל גרמן תשקענה יותר בנושא קידום נשים", אומרת דיין, ומוסיפה כי "אם אין אף אישה ברשימה זה מעורר סימן שאלה גדול בקרב הבוחרות". לשאלה האם בימינו עדיין צריך לשריין מקום לאישה ברשימה, עונה דיין - "אני לא חושבת שמפלגות היום יכולות לרוץ נטולות נשים".