ראיתם את הכתבה של דני קושמרו באולפן שישי? אם לא, תיכנסו לאתר מאקו או לאתר של רשת, ותראו אותה מיד. היא עסקה בשתי המדינות: מדינת תל אביב ומדינת המתנחלים, ובתחושה של מדינת המתנחלים שמדינת תל אביב לא לגמרי מזדהה עם הדאגה והכאב שלה על חטיפת שלושת הנערים תלמידי הישיבה, ולמרות שעושים שם כל מה שצריך - ההזדהות היא לא מלאה.
אגב, "מדינת תל אביב" זה סתם שם, בגלל שיש תושבים באילת ובמטולה שהם אזרחי מדינת תל אביב, בדיוק כמו שיש לא מעט אזרחים של "מדינת המתנחלים" שחיים בתל אביב.
יש כאן שתי מדינות כאלה, זאת עובדה
העניין המרכזי שם הוא לא אם יש או אין שתי מדינות. יש כאן שתי מדינות כאלה בין הים לאין-גבול המזרחי, זאת עובדה. מי אשם בזה? זאת שאלה אחרת, כמו גם השאלה אם יש בזה בכלל אשמה, או שאולי מדובר בתהליך היפרדות אידיאולוגי נחוץ, או בלתי נמנע. העובדה היא שיש פה כבר שתי מדינות לשני עמים; הן מקיימות ביניהן יחסים טובים, יש קשרי משפחה, יש שגרירים וקונסולים בשני הצדדים, נפגשים בשמחות, אבל אלה שתי מדינות.
העניין הוא לא זה. העניין הוא השמחה לאיד. ההרגשה הזאת, שלאיש לא נעים להודות בה, והיא זאת שמשרטטת ומגדירה את הגבול שבין מדינת תל אביב לבין מדינת המתנחלים. אני כל כך מבין את ההרגשה שהביעו הדוברים בכתבה. התחושה שכמה מהבעות ההזדהות במדינה הסמוכה הן מן השפה ולחוץ. גם לי יצא להרגיש בדיוק את אותה תחושה הרבה יותר מדי פעמים, רק מהצד השני.
מספר המזוזות הפסולות כמספר ההרוגים
הפעם הראשונה הייתה אחרי אסון הבונים, לפני 30 שנה, כששר הפנים, הרב יצחק פרץ מש"ס, הודיע ברוב חוכמתו שזה "בגלל חילול שבת בפתח תקווה", והיהודים המשיחיים של חב"ד מיהרו לרוץ ולספור מזוזות פסולות בבית הספר ברנר שתלמידיו נהרגו, ולפרסם את המסקנות, במעין התרגשות שהגיעה לשיא אקסטטי כשאחת המורות מתה מפצעיה ובכך הביאה את מספר ההרוגים הסופי בדיוק למספר המזוזות ה"פסולות" שמצאו לכאורה.
ובתוך הצער המעושה, שמעתי את ה"מגיע לכם" המשתמע הזה. שמחה-לאיד על טרגדיה שקרתה ליריב אידיאולוגי שלך, וניסיון דוחה לגזור על זה קופון. זה הרתיח אז עד דמעות, וזה עדיין מרתיח.
לתשומת לבם של המעורבים בשני הצדדים
אני מבין ומכיר את הצריבה הנפשית הזאת כשאתה קרוב אל אלה שיושבים ובוכים, ומישהו אחר - לא רק שהוא שמח באסונך, למשל הכפרים הפלסטינים שבהם חילקו ממתקים, אלא - וזה הרבה יותר גרוע - כשאותו מישהו מהמדינה השנייה מנסה להסוות את שביעות הרצון שלו מאחורי "כן, ממש נורא" ממלכתי כזה בקול נמוך ורווי יגון מעושה, אבל לא מצליח להסתיר לגמרי את קצה החיוך. זה גועל נפש ברמות קליניות, בכל צד שזה קורה. לתשומת לב כל המעורבים בכל הצדדים.