מי שנקלע השבוע למרכז תל אביב היה רואה עשרות אנשים, רובם אמהות וקשישים, צובאים על משרדי ההנהלה של אחד המפעלים המייצרים את המוצר הכי מבוקש היום - ערכות מגן. חלקם היו עם דמעות בעיניים, ומי שראה את זה סיפר שכולם דיברו שם על תחושת הזלזול מצד פיקוד העורף. הלחץ בתחנות החלוקה והחשש שהמסכות עומדות להיגמר הביאו אותם עד למשרדי הייצרן. הם כבר לא סומכים על פיקוד העורף.
רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק
בפיקוד העורף נמצאים במלכוד. ההחלטה שלא לפתוח תחנות חלוקה נוספות ולצייד את הציבור - מבצע "אבן פינה" - נובעת מהחשש שזה יגביר את ההיסטריה. שזה ייצור חשש שהערכת המצב השתנתה והחשש מפני תקיפה כימית על ישראל גובר.
אבל נראה שהסוסים כבר מזמן ברחו מהאורווה. הציבור בלחץ, מצביע ברגליים ומוכן לעמוד בתורי ענק בשביל להשיג מסכה לפני שייגמר. לכן ראוי היה להיות קשובים לציבור ולהעניק לו יחס ושירות, ובעיקר להחזיר את תחושת הביטחון.
איפה הקצינים הבכירים?
לא ראינו בתחנות החלוקה בימים האלה אף קצין בכיר מפיקוד העורף. אולי חוששים שם מהתנפלות והפניית הזעם, ולכן נעדרים אנשי הפיקוד מלהראות שם את פניהם.
יש כיום במחסני הצבא כ-480 אלף מסכות, ואם באמת ייפתחו תחנות חלוקה נוספות והביקוש ייגבר המלאי הזה ייגמר בתוך שבוע עד עשרה ימים. הבעיה היא בתמהיל. כיום חסרות מסכות אב"כ לגילאי 8-16 בעקבות הנחייה של מערכת הביטחון לייצר מסכות במידות גדולות למבוגרים על חשבון בני הנוער. לכן כשמשפחה מגיעה להצטייד ורק חלקה מקבל מסכות כי השאר אינו מתאים מבחינת פיקוד העורף, המשפחה הזו אינה נספרת כמשפחה בכשירות מלאה.
המראות המביכים מתחנות החלוקה סופסוף השפיעו גם על הרמטכ"ל וראש הממשלה. לכן ראינו אותם ביממה האחרונה מנסים להרגיע ומשדרים מסרי הרגעה לציבור - לא בטוח שזה עובד. ממשלת ישראל תצטרך עכשיו לקבל החלטות, גם נתניהו כבר מבין את זה.
התקציב אוזל
הכסף שהוקצב להצטיידות במסכות ייגמר בסוף חודש ינואר הקרוב ואז ייעמדו קווי הייצור, אם לא יימצא המימון לסיום פרויקט ההצטיידות. כ-60% מהציבור כבר מחזיק ברשותו ערכות מגן. כדי להשלים את הפער ל-40% הנותרים דרושים עוד מספר מאות מיליוני שקלים. מדובר בתקציב שאינו מגיע מהביטחון אלא ממשרד ראש הממשלה, וצריך למצוא מקורות מימון חדשים.
אבל הבעיה היא גם בציבור שבשלוש השנים האחרונות השתתף מדי שנה בתרגיל העורף הלאומי ונראה היה שהוא מבין את האחריות האישית הנדרשת ממנו. בסופו של דבר זה לא לידי ביטוי. אזרחי ישראל לא הגיעו להצטייד ולא התייחסו לבקשות אנשי פיקוד העורף והפרסומים הרבים בעניין באמצעי התקשורת. אלה יכולים עכשיו להאשים רק את עצמם.
גם המאבק בין משרד הביטחון למשרד להגנת העורף על סמכויות ואחריות נראה רע. היעדר הסדר חקיקתי מאוחד לטיפול בעורף והיעדר גוף מרכזי המתאם בין כלל הגופים מונע טיפול יעיל ומתן פתרונות לציבור.
עכשיו צריך הצבא לראות כיצד הוא משקם את רמת האמון של הציבור בפיקוד העורף ואולי ראוי לשנות מדיניות ולצייד את הציבור. בסופו של דבר זו הזדמנות להשלים את הצטיידות הציבור. אבל גם יש כאן הזדמנות לממשלה לקבל החלטה ולהוביל מהלך שיש בו גם נראות וגם נטילת אחריות.