פרסום הפרשה המזעזעת על הילדה מאשדוד שקיימה יחסי מין עם ילדים בני גילה גרמה לי לחשוב על תפקידם של בתי הספר וגבולות האחריות שלהם. האם בתי הספר הם האחראים לכל תחלואי החברה הישראלית? האם האחריות נמשכת גם אחרי שהילדים יוצאים מגבולות בית הספר? האם ישנה אחריות גם על התנהגות ההורים, המשפחה והחברים אל הילדים בסיום הלימודים?
העובדה ש"בית הספר ידע" מעורר את השאלה ביתר שאת. נוח תמיד לבוא בתלונה אל בתי הספר ולשאול מדוע לא נעשה דבר. עבודת הקודש וההתמודדות היום יומית של בתי הספר עם תקציבים רזים וכלים מועטים ראויה להערכה. עם כל הביקורת והצורך הדחוף להפיח רוח חיים במערכת החינוך הציבורית הגוססת, נעשית על ידי צוותי הוראה עבודה קשה של התמודדות עם שלל בעיות ומטרות שנראות בלתי אפשריות עם הכלים והתנאים הקיימים.
נשאלת השאלה כיצד החברה שלנו מידרדרת לתופעות החברתיות והאנושיות שאנו עדים להן בכתבה זו ועוד רבות המציפות אותנו יותר ויותר לאחרונה. סימני ההתפוררות החברתית והמוסרית כבר אינם בגדר סימנים, אלא תופעה שאנו פוגשים בה מידי יום.
חינוך לפני הכל
האם אובדן הדרך של דורנו מחלחל בעוצמה אל ילדינו באותו הקצב בה מתחוללות המהפכות הטכנולוגיות סביבנו? האם אותן יכולות תקשורת מדהימות המשמשות אותנו כדי ליצור ולעשות מצידן השני משחיתות ומכלות את המוסרי והאנושי שבנו? האם הריקנות האופפת את דרכי הבילוי של הנוער מבוססת על חוסר תכלית שאנו שידרנו? נשאלות כאן שאלות קשות על דרכה של החברה הישראלית, על תרומת דור ההורים ותרומת השינויים הסביבתיים לתהליכים ההרסניים בחברה.
ברור לגמרי שמערכת חינוך מקוצצת ללא כלים, הממוקמת בשולי סדר היום החברתי-ציבורי, לא יכולה לשמש ככלי לשינוי מגמת ההתרסקות. גם היום אנחנו בעיצומם של קיצוצים נוספים ממה שנותר מהקיצוצים הקודמים. נשאלת השאלה לאן פני החברה הישראלית, כשמערכת החינוך ממוקמת בסוף רשימת העדיפויות הלאומי. איזה כלים חברתיים נוספים ניתן להפעיל כדי להתוות את הדרך של הדור החדש?
לשמחתי המעטה, החברה הישראלית מבינה ורואה את ההרס העצמי, והמודעות הולכת וגדלה עם ההידרדרות. אולם רבים מאיתנו עסוקים בבעיות ההישרדות האישית של פרנסה ובעיות היום יום, ואיננו מתפנים להקים קול זעקה ולקרוא לשינוי סדר העדיפויות הלאומי : חינוך לפני הכל. בתקווה שכלים לילדים ולהורים יבואו לפני שאר הדברים.
הכותב הוא יושב ראש התנועה לאיכות החינוך