דבורה עומר היא חלק מילדותי והתבגרותי. היא גרמה לי לחפש נמר בכל חתול רחוב מזדמן (מעשה בלולי ה...) לחלום על קריירה כדיילת אוויר (על הגובה), לתכנן איך אני מגיעה לקומנדו הימי (צוללים קדימה) ובעיקר להתאהב. באיתמר בן אב"י, בעומרי דקל, בשמוליק של זהרה, בבן הבכור של אמאעשרה (שאני אפילו לא זוכרת איך קוראים לו אבל בלוריתו המתנפנפת צרובה בליבי לעד) ובעצם בכל גיבור שלה.
רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק
עשרות מחברות שורה בזבזתי בניסיונות לכתוב יומן. רציתי את החיים של תמר מרום. רציתי לגור בקיבוץ, רציתי לקבל הרצאה מאבא שלה - מדוע בצורת כל כך מסוכנת. רציתי לריב עם אמא שלה על צבע החולצה שהיא תתפור לי ורציתי להיות נמוכה ובעלת אידיאלים (משום מה זה נראה לי מאוד הגיוני ששתי התכונות האלו כרוכות זו בזו).
אני לא יודעת אם זה הדמיון הפורה שהיה לי כשהייתי ילדה או הכישרון המיוחד של דבורה עומר לשאוב אותך אל תוך ספריה עד שלפעמים תתבלבל מי אתה ומי גיבור הספר.
רציתי להיות יותר טובה בזכותה. יותר חכמה ויותר אמיתית. יותר אמיצה ויותר גלוית לב. בכיתי וצחקתי וקיוויתי והתאהבתי. כשסיימתי לקרוא עוד ספר, בלילה, במיטה, המשכתי לחלום.
דבורה עומר לא מתה. היא אולי נפרדה מאיתנו. אבל לי אין שום כוונה להיפרד ממנה. כל עוד ספריה ממשיכים לרגש ילדות קטנות וחולמניות, היא ממשיכה לחיות.
נוחי בשלום על משכבך, דבורה עומר. תודה על המילים.