כמעט פספסתי את הספר הזה. הוא נערם כמו כמה מחבריו ליד מיטתי, מחכה לחופשה המתוכננת ונאנק תחת עול הספרים החדשים שנוספו כשהחופשה חלפה עברה לה ואף ספר לא נשלף מהערימה.
אבל בוקר שבת גשום אחד הגיע תורו ואיזה תענוג היה לקרוא אותו. 562 עמודים שנלגמו בשלושה ימים ובעיקר בשלושה לילות בהם ישנתי בקושי שלוש שעות וגם בהן הופיעו הגיבורים של זרחין והתערבבו עם חיי שלי.
24 שנים. סוף שנות השישים עד כמעט אמצע שנות השמונים. טבריה כמו שאף פעם לא הכרתי אותה. טבריה קסומה ומכושפת ותמימה וחמה. עם שכנים שהם משפחה ועם זיכרונות ילדות שנחרטים בנשמה.
הסיפור הוא של שלומי. מסביבו נרקמים סיפורים של אחרים. של אחיו הקטן חיליק. של אמא גבוהה שאוהבת שירה ואבא נמוך עם ידי זהב. של ורדינה השכנה ושל הדודות המשוגעות. ובין כל הסיפורים יש את אלה. בת השכנים. אהבתו הראשונה. אהובתו היחידה.
וכולם כאן - ניצולי שואה והורים שכולים, ספרדים, פולנים רומנים וכורדים. חוזרים בתשובה, מתחזקים ואפיקורסים. כאלה שמאמינים בכישופים ובקללות וכאלה שלא מאמינים בכלום. תמהיל ארץ ישראל הישנה - כשעוד ידענו מי השכנים שלנו וירדנו לשחק עם חברים ברחוב.
זרחין מפליא לרקום סיפורים שנשזרים זה בזה אך מצליח לשמור על הייחודיות של כל אחד. כל מעגל סיפורי כזה יכול היה להחיות ספר נפרד, אך ביחד הם נותנים לנו סיפור שלם ומדויק ונפלא.
וזה לא מעיק. בדרך כלל בעלילות מפותלות עם עלילות משנה ומספר גיבורים דומיננטיים, נוצר עומס שמקשה על הקריאה. אבל זרחין מפליא לשלוט בגיבוריו שיכלו בקלות להפוך לדמויות קרקסיות ומגוחכות והוא מצליח לאזן את מינון הופעתם וטירופם בכל סצנה בספר.
כמעט פספסתי אותו. איזה מזל שלא.
הערות ותגובות ניתן לשלוח ל - sigalr@news2.co.il