זו קריאה לא אחרונה בהחלט לעניין ההסברה הישראלית. ישראל הפגינה, שוב, אימפוטנציה הסברתית בכל הקשור לפרשת מוחמד א-דורה.
הפרשה החלה ב-2002. על פי הטענות, ירו לכאורה חיילי צה"ל בילד שאביו גונן עליו. התמונות הללו הפכו להיות הסמל של האינתיפאדה השנייה והופצו מדינות ערב. הסיפור הפך לעילה הלא מוצדקת למעשי טרור, אפשר לאל-קאעידה לגייס מתאבדים ולטעון שזו הסיבה לרצח העיתונאי דניאל פרל. וישראל לא עשתה שום דבר.
הצטרפו לעמוד הפייסבוק של אודי סגל
למרות שמלכתחילה היו ספקות ועדויות שלא חיילי צה"ל ירו בילד בצומת נצרים, ישראל ניהלה חקירה רשלנית והחליטה שלא להתייחס לפרשה כאל פרויקט הסברתי.
שני אנשים עשו עבודה עיתונאית במהלך השנים. האחד הוא פיליפ קרסנטי, פוליטיקאי יהודי צרפתי, שטען שמדובר במזימה וכי הפלסטינים ביימו את האירוע כולו. לאחר מכן נעשתה עבודת תחקיר ארוכה ברשת גרמנית, שהעלתה הרבה מאוד ספקות. ישראל - עדיין לא עשתה דבר.
אבל אז החלה פרשת ד"ר יהודה דוד, דמות משנה בכל הסיפור. הוא התראיין לאחד התחקירים כרופא וסיפר כי האב ג'מאל א-דורה מציג בתקשורת הפלסטינית את הצלקות שלו כאילו נגרמו מכדורי לוחמי צה"ל. "אני", אמר ד"ר דוד, "יודע בוודאות שזה לא נגרם מירי חיילי צה"ל, כיוון שאני ניתחתי אותו והצלתי את ידו לאחר שהותקף על ידי חמושים בגרזנים בתחילת שנות ה-90".
מעט מדי ומאוחר מדי
כאן החלה תפנית מעניינת בעלילה. ג'מאל א-דורה, בעידוד כמה עיתונאים צרפתים, תבע את דוד בגין הוצאת דיבה בצרפת. האחרון פנה למדינת ישראל בבקשה שתעזור לו - אבל זו לא נלחצה לעזרתו. דוד התייצב לבד למשפט, הורשע ושוב פנה לבקשת עזרה מהמדינה. כולם הביעו כוונות טובות. השרים יעלון ואדלשטיין אמרו שצריך לסייע - אך לא עשו דבר.
אתמול זיכה בית המשפט העליון את ד"ר יהודה דוד. תארו לעצמכם מה היה קורה לו מדינת ישראל לא הייתה לוקה באימפוטנציה הסברתית, אלא מצטרפת אליו ומגוננת עליו. הניצחון של אתמול לא היה רק של דוד, אלא ניצחון ההסברה הישראלית ומדינת ישראל, אבל ישראל נשארה על הספסל.
לאחר הזיכוי התקשר ראש הממשלה לדוד ובירך אותו. היו גם שרים שהצהירו שיסייעו לו כספית. זה מאוחר מדי. ישראל הייתה צריכה להצטרף למערכה הרבה יותר מוקדם.
לא בטוח מה קרה בדיוק בפרשה א-דורה. אך מה שכן בטוח זה שישראל לא עשתה שום דבר כדי להוציא את האמת לאור - ולאמת יש כוח.