בלשכת ראש הממשלה בירושלים צדקו: כשהנשיא אובמה הנחה את מזכיר המדינה שלו, ג'ון קרי, לגבש הסכם עם הממשל החדש באירן, האופציה היחידה שנותרה על השולחן היתה לחתום עסקה. בירושלים ידעו לעקוב אחר המשא ומתן המתגבש, עוד לפני שהתנהל בפומבי, ולא חסכו ביקורת ציבורית על אופן המהלך ועל תוכנו, ולא טרחו לעדן את הדרך שבה הציגו את הדברים.
רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק
אלא שהביקורת הנוקבת, הבוטה, האלימה לפעמים מצד ישראל הצליחה להשפיע מעט מאוד על התנהלות העניינים. ובמאמר מוסגר נציין שגם "ידידנו פרנסואה" הולנד, שזכה כשבוע לפני שחתם על ההסכם למתקפת חיבוקים חסרת תקדים בעת ביקורו בירושלים, הבהיר בעודו לפות בין זרועותיו של ראש ממשלת ישראל, שההסכם הזה יצא אל הפועל אחרי שיוכנסו בו השינויים הדרושים. מדובר בשינויים שממשלת ישראל ראתה בהם אך ורק תיקונים קוסמטיים קלושים.
ההסכם הזה מאפיין את "דוקטרינת אובמה" ומצטרף להסכם בנושא הנשק הכימי שאליו הוביל הנשיא אובמה מול סוריה. שני ההסכמים נועדו למצות את הדיפלומטיה עד תום, תוך שימור האופציה הצבאית למתקפת אין ברירה אמיתית. גם את ההסכם שנחתם מול סוריה לא אהבו בישראל והאשימו את אובמה ברפיסות. אך בסופו של דבר - בעוד נציגי המעצמות נשאו ונתנו עם האירנים על הפרטים האחרונים בז'נבה, בירך ראש הממשלה נתניהו במוסקבה את ולדימיר פוטין ושיבח אותו על המהלך שמנע תקיפה.
כמו במקרה הסורי, גם מול אירן ייבחנו תוקפו ומהותו של ההסכם במבחן התוצאה. לא, איראן לא נאלצה לכרוע ברך: היה מי שהקפיד שלא לרמוס את הכבוד הלאומי גם של היושבים בטהרן. ונכון עוד יותר שנוכח ההתבטאויות השערורייתיות של האייתולה חמינאי על ישראל "ככלב מוכה כלבת", ההסכמה הזו שאליה הגיעו בז׳נבה קשה עוד יותר לבליעה. ועדיין לא דיברנו על היעדר התגובה והגינוי הראוי לדברים. אבל נדמה שנשיאה ה-44 של ארצות הברית של אמריקה, ברק חוסיין אובמה, שנראה כמי שמצדיק את פרס הנובל לשלום שהוענק לו לפני שעשה דבר וזכה מעצם בחירתו, מיישם דווקא את דברי חכמינו אנו שקבעו: איזהו גיבור? הכובש את ייצרו.