עסקת פולארד היא עסקה חמוצה, מרירה ולא מוסרית. זאת האמת. זאת עסקה של אי אמון. של סחטנות ושל חשדנות. אבל גם העסקה היחידה שבה כל אחד מרוויח משהו. העסקה נולדה כתוצאה מכך שהמהלך של קרי כשל. נתניהו ואבו מאזן לא מאמינים זה לזה. הם לא מדברים. הם לא נפגשים. הם חושדים זה בזה ובצדק.
רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק
לכן נגמרו שמונה מחודשי ההריון של קרי, וכדי להמנע מלידה של הסכם שכבר מזמן לא מראה סימני דופק קרי היה חייב משהו. אין הסכם שלום. אין הסכם מסגרת. אין מסגרת. אין נייר. אין אפילו הבנות בעל פה. נתניהו הסכים לנייר. הפלסטינים סירבו. ואז כל אחד הציג את דילמת האסיר שלו.
הפלסטינים אמרו לקרי: "הבטחת אסירים. אתה חוזר מסיכום? איך נוכל לסמוך עליך?". מצד אחר, אם הם מפוצצים את המשא ומתן הם מסתבכים עם ארצות הברית וגם לא מקבלים את האסירים - והלחץ גובר.
ישראל רצתה להיראות כמי שלא הכשילה דבר. נתניהו הבהיר: "אם אין המשך במשא ומתן והפלסטינים מפוצצים, מדוע שאשחרר מישהו?". הוא לא רצה לצאת פראייר. אבל הוא גם לא רצה פיצוץ. הוא רצה הארכה. הוא ידע שלא משנה מה יקרה, העולם יאשים את ישראל, והוא גם זיהה הזדמנות להביא את פולארד הביתה.
קרי לא רצה פיצוץ. הוא רצה עסקה. הוא הבטיח לאבו מאזן אסירים ערביי ישראל. נתניהו אמר לו שבלי פולארד זה לא יעבור, וגם פולארד חולה, עוד שנה הוא רשאי להגיש חנינה, אז במקום שימות בכלא עדיף היה להכניס את היד לכיס.
זה לא מוסרי כי פולארד לא היה צריך להיות ז'יטון. וערבים ישראלים הם לא בשליטת אבו מאזן. וכי בכלל לא צריך לשלם כדי להמשיך לדבר. מצד אחר כל אחד מרוויח: אבו מאזן - אסירים. נתניהו - הערכה ותהילה של משחרר שליט ופולארד, וקרי - הוא מקבל זמן להשלים את המשימה לפני קריסה. ואחרי הדילמה, האסיר יוצא לחופשי. האמת, יותר מאחד.