אהוד ברק צרוד ועצבני. בראיון עם אודי סגל הוא חוזר שוב ושוב על אותם שלושה "סאונד בייטס" מתוכננים מראש: "שמירה על כבוד מוסד הרמטכ"ל", "אשכנזי נשאר עד היום האחרון שקצבה לו הממשלה" ו"ההחלטה התקבלה לאחר שיקול דעת ענייני".
הוא חסר סבלנות לשאלות של המראיין וזה בא לידי ביטוי בעצימות עיניים ממושכות שמטרתן לסלק לשברירי רגעים את התקשורת מנגד עיניו. הוא חוזר על המילה "באמת" ארבע פעמים, דבר שמעיד הרבה פעמים דווקא על ההיפך הגמור.
הוא מדבר מהר, תנועות הידיים שלו עצבניות ופעמים רבות אף הופכות לאגרופים שמעידים על כעס. ברגעים מסוימים אודי סגל גורם לו לאיבוד שליטה והוא מרים את הקול וצועק על אובדן חוש המידה והשכל הישר. הוא מאוד כועס על ההאשמות נגדו ומדבר על 'עננה כבדה', כשהוא בעצמו משאיר את הדברים מאוד מעורפלים וניכר שהוא שמח לעבור לדבר על מובארק והבעיות במצרים.
אשכנזי עצוב בשביל הצבא - שמח בשביל עצמו
גבי אשכנזי מרואיין לפני שהוא שומע את דברי שר הביטחון, אהוד ברק. הוא לא ממש מעוניין להגיב וזה בא לידי ביטוי בהסטת המבט לצדדים כמתעניין הרבה יותר במתרחש מסביב מאשר בראיון. אשכנזי מדבר על 'סיטואציה חריגה' ואז מחפש את המילה שתגדיר הכי טוב את הרגש שהוא חווה.
הוא קצת מתקשה בכך, ולפני שהוא מוצא את המילה המתאימה הראש שלו נע בפתאומיות ובחדות קדימה. בסופו של דבר הוא מגדיר זאת כ'תקופה עצובה', ומיד אחר כך קצוות הפה שלו נעים למעלה כמתנער מרגש זה באופן אישי. נדמה שאשכנזי עצוב בשביל הצבא אך שמח עבור עצמו להיפרד משר הביטחון.
גלנט נע בין עלבון לכעס
בראיון עם גדי סוקניק בתוכנית 360, נע האלוף יואב גלנט בין כעס לעלבון. בחצי הראשון של הראיון גלנט מתמקד בהגנה על האמת שלו ונלחם באלה שמעיזים, לדבריו, להפוך אותו לשקרן. הרגש המרכזי שנשמע בקולו הוא כעס - בעיקר על המדינה שלתחושתו מפקירה אותו.
הוא יורד לפרטים הקטנים ביותר של הסיפור - "המשפחה של אשתי מסורתית", "אבא של אשתי נכה", "מכרנו בית בזיכרון יעקב", "ירשתי כסף מאבי" ופרטים לגבי המשכנתא. אלו פרטים שהירידה אליהם מביכה אותו וניתן להבחין ברגעים אלה בבליעות רוק בולטות. וודאי שבמצב רגיל לא היה חושף אותם. בדרך כלל ירידה לפרטים הקטנים של הסיפור מעידה על אמיתות הדברים, וברור שהוא מוכן לחשוף הרבה כדי להגן על צדקתו.
בחצי השני, לאחר שנודע לו בטלפון מראש הממשלה שהמינוי שלו לרמטכ"לות הוסר, הרגש המרכזי שעובר הוא עלבון צורב. העלבון של גלנט בא לידי ביטוי במיוחד באזור הפה. בתחילת הדברים הוא מחייך חיוך מוזר, גדול יותר מכל שברירי החיוך שאפיינו מפעם לפעם את דבריו בחצי הראשון, אך העיניים שלו מאוד עצובות. כדי לחייך חיוך אמיתי נדרשים 17 שרירים שונים בפנים ותמיד יש קמטוטים בזוויות העיניים, אפילו אצל ילדים. אצל גלנט ברגע הזה העיניים לא מחייכות וניכר שרק החלק התחתון של הפנים שותף לחיוך. חיוך כזה בא בדרך כלל להסתיר עצב גדול מאוד, שהחיוך הגדול מידי מנסה לחפות עליו.
כשגלנט לא הצליח להוציא יותר מילים מהפה
קצב הדיבור שלו בחלק השני של הראיון הואט באופן ניכר למרות שכאן הוא מאשים בצורה ברורה את אלה שהובילו אותו למצב הזה. אם בחצי הראשון הוא האשים בעיקר את ריב השבטים בין השכנים במושב שלו, בחצי השני הוא מבהיר שמדובר במגמתיות של מבקר המדינה, התקשורת והפוליטיקאי הבכיר, מיקי איתן, שקרא לו 'מאפיונר'. הכעס והלהט מתכהים והתשובות שלו מתקצרות. זה בא לידי ביטוי מובהק כשהוא מדבר על ההתנהלות של הרמטכ"ל גבי אשכנזי.
תחושת העלבון שלו חזקה עד כדי כך שברגע מסוים הוא לא מסוגל עוד לענות לשאלות של המראיין, וגדי סוקניק נאלץ לענות במקומו ולעבור נושא. זהו רגע שבו, לו היה מדבר, דמעה היתה עלולה לפרוץ החוצה ומאותו רגע תשובותיו מאוד קצרות והוא כמעט לוחש. יחד עם זאת, הוא שומר על גאווה עצמית שבאה לידי ביטוי בהרמה של הסנטר, ולא נותר אלא להצטער על שאדם כמותו נאלץ לעבור מסע משפיל שכזה.
מישל טיר היא מומחית לשפת גוף ולהתנהגות מול מצלמה