מצעד צבאי גדול יש בכל שנה בכיכר בפיונגיאנג, כך גם פסטיבל ה"אריראנג" על מיצגיו הצבעוניים באצטדיון העם על-שם קים איל-סונג. אולם אבל עממי אמיתי, זה קורה פעם בדור, וכעת עמלים ודאי בביתם ההמונים על שינון פקודת הבכי הספונטני שאליה התכוננו מאז 1994, עת הלך לעולמו "המנהיג הדגול" והותיר אותם יתומים מאב.
הרגע הזה הגיע. הכינו את זרי הפרחים, רצוי עם מוטיב בולט של פרח הקים-ג'ונג-איליה. ובסיום שבוע האבל והלוויה, יעלה ויבוא על במת ההסטוריה קים ז'ונג-און מדושן-הפנים והעול-בימים. כל ניחוש של אנליסט ב-CIA יהיה טוב כמו זה של איכר קוריאני באזור המפורז שמצפון לסיאול. כיצד ינהג היורש במתקני הגרעין שלו, האם יעז להפגין פתיחות לשכניו בדרום קוריאה, מה תהיה מידת השליטה מאחורי הקלעים של הגווארדיה הותיקה בצעיר המסתורי.
כלפי פנים, כל שליט עתידי של צפון קוריאה יידרש להחליט האם לאפשר לבני עמו להתוודע אל ההמצאה המכונה אינטרנט, האם לאפשר ליצרן הטלויזיה המקומי למכור אותה כשהיא ניתנת לכיוון לתחנה שאיננה רשות השידור הקוריאנית. וכיצד לכל הרוחות להאכיל את מיליוני הפיות הרעבים שאינם מסתפקים בסיוע הסיני והרוסי המצומצם.
הכור הגרעיני ביונגביון יעמוד אולי במרכז תשומת הלב, אבל מעריכים שהרבה אקשן אין שם באמת. מעט אוראניום מועשר, אולי קצת פלוטוניום כתוצר לוואי של פעילות הכור, שימשו כבר את מדעני צפון-קוריאה בייצור מתקן גרעיני אחד או שניים. אחד מהם פוצץ כניסיון, בהצלחה מוגבלת. טילים מונעים בדלק מוצק, היכולים לשאת ראש קרב גדול וגרעיני, דווקא כן יש להם, ונפיצות הטכנולוגיה שלהם למדינות כמו סוריה ואירן היא שתעמוד במרכז תשומת הלב של ארגוני הביון הגדולים.
קומץ המנהיגים מהמערב שזכו בשנים האחרונות לפגוש את קים המנוח סיפרו כי ראו מולם אדם "נורמלי". איך אמרה מדלן אולברייט, שבסוף כהונתה כשרת חוץ במימשל קלינטון נשלחה כדי לחמם את הגיזרה הדיפלומטית - He is definitely NOT a nut. ביל קלינטון פגש בקים לפני מספר שנים בשליחות יורשו בתפקיד, כשטס לפיונגיאנג לשחרר שני מטיילים אמריקנים שנחטפו באזור הגבול והואשמו בריגול. השיער הקופצני, החיוך המוזר, חליפת החאקי העתיקה, זכו לאינסוף חיקויים במערב אבל לא באמת אמרו לנו שום דבר על אופיו של האיש או המדיניות. כל פרשנות שניתנו להם במערב מזכירה לי את הניתוחים המלומדים על הכתם במיצחו של גורבצ'וב, ומה היה חלקו בגלסנוסט או בפרסטרויקה.
שטיפת מוח בקנה מידה לאומי היא תופעה שלכה ונעלמה. דיוקנאות ענק בכיכר נותרו רק בטיאננמן, אולי קצת בהבאנה. ואולי עדים אנו לתחילתו של תהליך כזה גם בקוריאה הצפונית. אי אפשר שלא לחוש חמלה כלפי עם שחלק מבניו קם היום בבוקר ולא יודע מה לעשות, פוחדים אולי מסוף העולם ומבועתים מהמצב - ויש כנראה הרבה צפון קוריאנים כאלה. אפשר וראוי לחוש תקווה, שהאבולוציה תכוון אותם עקב בצד אגודל בכיוון הנכון. שהפנים החמוצות והכבויות שניבטו אלינו מרחובות פיונגיאנג יתחלפו ב"סתם פרצופים של אנשים נורמלים שהולכים ברחוב".