בקרב יהודי ארה"ב נפוצה בדיחה על האמא של הנשיא היהודי הראשון, שבעזרת השם יגיע. אומרים לה: "כל הכבוד על הבן שלך שהגיע לבית הלבן", אז היא אומרת "כן, אבל אתם יודעים, אח שלו רופא". זו הפולניות בהתגלמותה, כלומר האמא היהודייה הפולנייה ששום דבר לא מרצה אותה.
ישראל משחקת בדיוק את התפקיד הזה של הפולנייה הלא מרוצה בכל מה שקשור לעניין עם אירן. המעצמות ינסו להציג הרבה מאוד הישגים עם אירן, אבל ישראל הפולנייה לא תהיה מרוצה משום דבר שהוא פחות מהרופא, כלומר הכל: גם הפסקת ההעשרה, גם הוצאת החומר המועשר וגם פירוק המתקן התת-קרקעי בקום. כלומר, כתב הכניעה שישראל דורשת מאירן.
זה באמת מה שישראל חושבת, אבל זה גם תפקיד שישראל משחקת. ישראל חושבת שהיא חייבת להיות קשה להשגה וקשה לריצוי כדי לעשות שני דברים: האחד, להקשיח את עמדת המעצמות. כלומר, לייצר להן רף גבוה כדי שלא יטו למה שהן נוטות תמיד - לפשרה שתאפשר לאירנים שוב להטל, לשקר ולפתח נשק גרעיני כפי שהן עשו הרבה מאוד פעמים בעבר.
ישראל לא צריכה להיות מרוצה
יותר מזה, ישראל זקוקה לתפקיד הזה כדי לשמר את האמינות הצבאית. זו הסיבה שאתמול בצעד חריג גם ראש הממשלה וגם שר הביטחון הרשו לעצמם לייצר עימות - בינתיים מאוד מרומז ומאוד עדין - עם ארצות הברית של אמריקה, כי נתניהו וברק אמרו לנו אתמול שהאמריקנים לא מספיק קשוחים.
ישראל הפולנייה, במערכה הזאת של אירן, חייבת בתפקיד הזה גם כדי לשמר לעצמה את אמינות האיום הצבאי, כי אם ישראל לא מרוצה ממה שהשיגו, ולא משנה מה ישיגו, יש לה את האפשרות, או כביכול את הזכות לפעול בדרכים אחרות. כלומר, בדרך צבאית.
גם אם ישראל לא מתכננת לפעול בדרך צבאית היא חייבת להיות לא מרוצה באופן תמידי כדי שהאחרים - האירנים והמעצמות - יחשבו שהיא יכולה ועשויה לפעול, או כפי שאומר הסלוגן העכשווי שצוחק על העניין של הפולניות: גם הפולניות יודעות לתת בראש.