אני מאוד לא מרוצה מההסכם ואני חושב שנכשלנו. בסופו של דבר לא הצלחנו לשנות את ההסכם מיסודו, וזה מה שהיה צריך לעשות. זה היה הסכם שנחתם בזמן שהגשנו מכתבי התפטרות, והנציגים של ההסתדרות הרפואית חתמו למרות שמאות בכירים התנגדו. למעשה, אין אופק בהסכם. כעובדים אנחנו נסבול ממנו הרבה מאוד - וכך גם החולים.
אני מאשים במצב את ההסתדרות הרפואית. אני רוצה להאמין שהם מאמינים שהם חתמו על ההסכם הכי טוב שהם יכלו להשיג למרות שלא השיגו שום דבר משמעותי, ורק הרע את התנאים. הם נתנו מענקים שלא מגולמים בשכר, כך שמצב הפנסיה יישאר אותו דבר, וזה מה שעצוב בדבר הזה. כדי להבין את זה מספיק להתסכל על אימא שלי שגם היא הייתה רופאה והפנסיה שלה עומדת היום על 4,000 שקלים בחודש.
הדבר המדהים הוא שההישג הכי משמעותי הוא שקיבלנו יום מנוחה שבועי, מה שמגיע לנו לפי החוק. בניגוד לחוק אני צפוי לעבוד בארבעת השבועות הקרובים רצוף בלי אף יום מנוחה, 28 ימים ברצף. עכשיו כשהם השיגו לנו יום חופשה אני צריך לומר "כל הכבוד" שהממשלה מחליטה לקיים את החוקים? אני חושב שההסכם עושה מאיתנו צחוק. בשורה התחתונה אנשי האוצר ניצחו כי הם יותר טובים מאיתנו במה שהם עושים.
אנחנו חבורה של פראיירים
אני כולי תקווה שלא אצטרך לעזוב את הרפואה הציבורית. לא בגלל זה הלכתי ללמוד רפואה. אני יוצא עם תחושת כישלון אבל אני יודע שאני צודק, שהדרישות שלי היו נכונות.
אני גם יודע שאנחנו לא הראשונים. כולם נכשלו. המדינה מנוהלת על ידי פקידים שמסתכלים דרך החור של הגרוש, אין תוכניות ואין אופק וזה צורב לי בלב. כבר שלשום ידעתי שנחתום על ההסכם ובכל זאת הגעתי לעבודה כי אני אוהב לעבוד. יותר מכל צורבת התחושה של הניצול קשה. לוקחים אותנו כמובן מאליו, אנחנו חבורה של פראיירים. משלמים מסים, עושים מילואים, אבל לדעתי זה לא יימשך עוד הרבה זמן.
ברמה הפרקטית המאבק הסתיים. לכאורה ב-2015 אפשר לבחון את ההסכם אבל זה לא ייקרה. כשהחלטנו לחזור לדיונים לפני שלושה שבועות בזה תם המאבק, שסתם איתו את הגולל לכל המאבקים. המערכת מנוהלת בזלזול משווע.
ד"ר אייל רמו הוא מתמחה בבית החולים "שיבא"