בפרשת השבוע, פרשת בהעלותך, מופיע סיפור מאוד מוזר במרכזו אישה כושית. כן, פשוט כך; התנ"ך לא נוקט בפוליטיקלי קורקט וכך גם לא מרים ואהרון כשהם מדברים על אחיהם, משה: "וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמשֶׁה עַל-אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח כִּי-אִשָּׁה כֻשִׁית לָקָח" (במדבר יב, א).
הסיפור המוזר הזה גרם לפרשנינו בכל הדורות לזוז באי שקט בכיסא; אי שקט שייצר פרושים רבים ויצירתיים סביב התואר "כושית" והשאלה אם מדובר באשתו המוכרת של משה- ציפורה, או אישה נוספת וכיוב'.
אני מוצאת בסיפור הזה צליל מאוד צורם שמבטא באופן מדויק את המציאות המאוסה בה נתקלנו בשבועות האחרונים, בה אישי ציבור מבססים את מעמדם הפוליטי בעזרת הסתה - פשוטה כמשמעה - כנגד האחר והחלש בחברה.
מרים ואהרון מדברים על האישה הכושית שלקח אחיהם ומיד לאחר מכן הם קוראים תיגר על בלעדיות מנהיגותו ומערערים עליה. אי אפשר שלא לקשר בין שני הדברים: הם מצביעים על האישה אותה לקח משה כעל כתם בהתנהלותו כמנהיג ובאותה נשימה הם מזכירים שגם הם, ולא רק משה, זכו להתגלות אלוהית.
אפשר לטעון כי ביקורת האחים כלפי משה אינה גזענית וכי הם קובלים על עצם המעשה של לקיחת אישה שנייה על פני אשתו הרשמית, דבר שלא יאה למנהיג. אך החזרה פעמיים על התואר "כושית" בדבריהם מסגירה, בעיניי, את נקודת הביקורת: אין זה יאה שמנהיג כמשה יישא אישה כושית.
תופסים טרמפ
מרים נענשת בחומרה על הדברים שנאמרו (למה רק היא ולא אחיה?) ולוקה בצרעת - מחלה שמציינת במקרא קלקול רוחני וחברתי. כמצורעת, היא מורחקת אל מחוץ למחנה ושוהה שם לבדה עד לרפואתה. אך בפרשה יש אירוע נוסף של ניסיון לערער על מעמדו של משה - אלדד ומידד אשר עוברים תהליך של התנבאות שלא בזמן ולא במקום המותרים- מעשה שנתפס ע"י הנוכחים כחתירה תחת מנהיגותו של משה.
אך באופן מפתיע הם לא נענשים כלל על מעשה זה, אף שהוא נראה חמור פי כמה מזה של אהרון ומרים. האחים הביעו ביקורת מילולית על משה, אבל הם, ביצעו אקט מנהיגותי מובהק של התנבאות וקיום קשר ישיר עם האל שלא בתיווכו של משה. מדוע אלדד ומידד לא נענשים על חתירתם תחת משה ואילו מרים נענשת בחומרה? לי התשובה ברורה: אלדד ומידד לא מנסים לצבור הון פוליטי ולבנות את מעמדם על חשבון אף אחד; הם מתבלטים בזכות עצמם ובזכות יכולותיהם הדתיות והרוחניות. מרים, לעומתם, מפנה את חיציה המורעלים כלפי האישה הזרה, האחרת והחלשה ועל גבה היא מנסה לבנות את מעמדה.
הקולות המתלהמים של פוליטיקאים ש"תופסים טרמפ" על גבם של אלה שנמצאים בתחתית החברה מסרבים לתת לי מנוח. ואני שואלת את עצמי: מה עשויה להיות ה"צרעת" של ימינו? מה יהיה הסימן שיאותת לנו באופן חד משמעי שלא כך מתקדמים בסולם, שמנהיגות שחרטה על דגלה שנאת זרים ומשיטה את ספינתה על גלים עכורים של פחד ושנאה- מקומה לא אצלנו.
עונשה של מרים על דברי ההסתה שלה הוא מאוד אירוני: היא נתלית ב'כושיותה' של אותה אישה ובתגובה, גופה הופך לבן כשלג מחמת הצרעת. המסר אליה הוא: "לבנה ככל שתהיי- דינך להיות אחרת, זרה ומורחקת אל מחוץ למחנה ואילו המנהיגות - היא ממך והלאה.
מאת טובה בירנבאום היא מורה בישיבה החילונית בינה