המגרש הפוליטי הוא אחת מזירות ההיאבקות הקשות ביותר. מוחלפות בזירה זו מהלומות קשות, אגרופים היישר לפרצוף ואפילו כוסות מים. רגע לפני יום כיפור, מי צריך לבקש סליחה ממי? ועל מה? והשאלה החשובה ביותר: האם יש כפרה לחלק מהחטאים?
רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק
1. שאול מופז - האיש שהודיע שבית לא עוזבים, וחזר בו, ואז שוב הודיע - ושוב חזר בו, וחוזר חלילה, צריך לבקש סליחה בעיקר מ-28 המנדטים של קדימה, שהיום הם לא יותר מפיקציה בזירה הפוליטית. עד לרגע זה לא ברור, האם מופז, רמטכ"ל לשעבר, נכנס לממשלה בשל רצון אמיתי להביא לשוויון בנטל, או שמא הייתה זו בכלל הביוגרפיה האירנית שלו, שהובילה אותו לעצור בכל דרך את הצמד ברק-נתניהו מתקיפה בטהרן.
האמת הפשוטה היא כנראה, שמופז נכנס לממשלה כי רצה להציל את עתידו הפוליטי. לצערו, המשימה כשלה. גם הניתוח מת - וגם החולה מת. 28 המנדטים של קדימה כבר התפזרו, חלקם חזרה לליכוד, חלקם לעבודה ואפילו למרצ. את הסליחה שלו הם לא מקבלים, והתחינות לא יעזרו. בכל מקרה, תפילת "כל נדרי", כשמדובר בו, היא חסרת משמעות.
2. בנימין נתניהו - הציניקנים יטענו שרבים החטאים, ומעטות הן הסליחות. ואולי הצדק עמם. ובכל זאת, שתי פגיעות קשות הנחית ראש הממשלה על אזרחי ישראל: האחת, מסים עקיפים. מסתבר, שדפני ליף (עם כל אהבתי המצומצמת אליה, כפי שתקראו מיד) - צדקה. טרכטנברג יצא טרכטנבלוף, ביבי מרח - וביבי לקח.
חשבונית הדלק המצויה בתא הכפפות שלנו מעידה ששום דבר לא השתנה, חצי מיליון איש ברחובות שווים כאין ואפס. כי הרי בחוץ משתוללת סופה, כי העולם עומד בפני רעידת אדמה, כי אנחנו על סיפה של טלטלה אזורית. וזה לא רק הדלק: גם החשמל, מוצרי המזון הבסיסיים, ובקיצור - כל מה שפוגע יותר בחלשים. מקיסריה זה נראה הרבה פחות רע. שם אין טלטלה והגגות מוגנים מסופות חזקות. הפגיעה השנייה היא זו שלא הייתה, ואולי עוד תהיה. עכשיו, ספרד ויוון אאוט - אירן אין.
נתניהו מבקש מהנשיא אובמה להציב קווים אדומים בפני משטר האייתולות, אבל הקווים האדומים שלו, עושה רושם, די מטושטשים. הצבע שלהם הוא לא ורוד, אלא לבן שהתערבב בכביסה צבעונית. הציבור הישראלי העביר את הקיץ האחרון בחשש שהוא צריך בכל רגע להתפנות מהחופים ולהיכנס למקלטים. כי מלחמות, כך מספרים, לא קורות בחורף. שתי המכות שהשית נתניהו, זו שמורגשת על בשרנו וזאת שמורגשת על נפשותינו, ייסלחו לו בקלפי. "ועיניתם את נפשותיכם", גרסת המציאות.
3. קואליציית האחדות - לילדים מספרים שהבטחות צריכים לקיים. הבעיה כאן שגם אצל מבוגרים זה נכון. בליל השימורים הפוליטי של תשע"ב, חברו להם נתניהו (לא ברור עד עכשיו מדוע) ומופז (מאוד ברור מדוע), בתיווכו של הפסנתרן ברק והשחקן הראשי של "מציצים", נתן אשל. דליה איציק צהלה, התקשורת ביכתה את מעשה הסתרים שחמק מאחורי גבה. אבל היה לזה צידוק: חלופה לחוק טל.
כמה שמענו, כמה סיקרנו, כמה חשבנו שהנה, במציאות הפוליטית ה"חדשה", הכל יכול לקרות. אבל לא, לא באמת. סיכוי של ממש לא נתן לזה בנימין נתניהו, והאמת שגם שאול מופז. יוחנן פלסנר, שעשה עבודה טובה ויסודית, עלה על עץ גבוה מדיי וכך גם מופז. נתניהו לא יכול היה להגיע לצמרת מבלי להושיט יד לישראל אייכלר ואריאל אטיאס, שהרי בחירות בפתח. מתישהו בכל אופן, הן תהיינה בפתח.
אז בסוף, כולם נחתו היישר לקרקע. התפוח, שוויון בנטל, נשאר על הענף, מחכה שמישהו יקטוף אותו בבשלותו ולא כפרי באושים.
4. ח"כ אנסטסיה מיכאלי - ח"כ אסתרינה טרטמן לא יודעת את נפשה. הגברת מיכאלי שברה לה את המונופול בישראל ביתנו. ח"כ מיכאלי הוכיחה שגם במגדל השן שנקראת כנסת ישראל צומחות שיני שום. פעם אחת, היה זה ח"כ ראלב מג'אדלה שהעז להמרות את פיה של מיכאלי בוועדת החינוך, ואז, באקט חינוכי להפליא, החליטה מיכאלי לצנן אותו. פעם שנייה, הייתה זו הקהילה ההומו-לסבית, שחטפה מנה גדושה של סטריאוטיפים וחושך אימתני מהגברת מיכאלי. גל אוחובסקי התהפך במיטתו. כך גם אביגדור ליברמן. (חוק) צינון אמרנו כבר?
5. ח"כ מירי רגב - יסלחו לי כולם, אבל בסופו של דבר, הבעיה של מירי רגב היא לא מה שהיא באמת חושבת, אלא מה שהיא אומרת. אם היא הייתה חושבת פעם נוספת, כנראה שהיה יוצא לה טוב יותר. היא הרי "התכוונה לתופעה ולא לבני אדם". אז פעם הבאה, פשוט עדיף שתכתבי. כי על תופעות כותבים. אל בני אדם - מדברים. אפשר לסלוח לה, צריך לסלוח לה.
היא רק צריכה להבטיח שהשנה תהיה טובה יותר. כולנו תקווה שברכות ה"ייכרתו", "יסתלקו" וכדומה בראש השנה, נאמרו בפורום משפחתי מצומצם.
6. אנשי המחאה החברתית - תגידו שאנחנו בתקשורת, פופוליסטים. תאמרו שאנחנו מתמקדים בפרסונות, ולא בתהליך. הכל נכון. בשורה התחתונה, גם הפרסונות וגם התהליך - לא משהו. כן, אנחנו זוכרים לכם שביום שבו התקיימה העצרת למען שוויון בנטל, יצאתם בהפגנת מחאה משלכם עם 50 איש, שמירי רגב כבר מצאה דרך נכונה לכנות אותם. באותו הרגע שבו התקיימה ההפגנה הזו, היא גם די צדקה. רבתם, הסתכסכתם ביניכם לבין עצמכם, אפילו שיקרתם בדרך.
כולכם, "מנהיגים" יקרים, צריכים לבקש סליחה. לא, לא על התמימות, אלא על היוהרה. רציתם פוליטיקה אחרת, וגיששתם בין מפלגות כסוחרים בשוק. רציתם דרך אחרת, אבל טעיתם בהתוויית הדרך הבסיסית שלכם, זו ששיווקתם מעל במות חוצות בת"א. קרב המיקרופונים היה רק הסימפטום. כמו קריאון לבית מיונקוס, גם אתם גיבורים טרגיים של מעשיכם. אבל העונש שלכם, הוא גם העונש שלנו. וזו הטרגדיה האמיתית.
ירון אברהם הוא הכתב הפוליטי של ערוץ הכנסת