אני אוהב עיתונים וקורא הרבה עיתונים. אבל מבלי להעליב, ביממה האחרונה התקשורת האלקטרונית הוכיחה את עליונותה המובהקת על פני העיתונות המודפסת. זה קרה בשני מקומות בעולם, על ידי שני אישים בכירים.
במקרה הראשון, הגיע צוות של עיתון לביתו של הרמן קיין, אחד המועמדים מטעם המפלגה הרפובליקנית לנשיאות ארה"ב. הצוות, שהיה חמוש גם במצלמת וידאו, שאל את קיין אם הוא תומך בפעילויות שהנשיא אובמה הנהיג בלוב. קיין חיפש את התשובה ולא ידע מה לענות. אם זה היה כתוב בעיתון המודפס, זה היה תיאור נחמד - אבל רק מול המצלמה ראו שאין לו מושג על מה הוא מדבר.
הצילום הזה של קיין גמר לו את המרוץ לנשיאות, מכיוון שהיה מדובר בביזיון מוחלט. וזה אחרי ארבע תלונות על הטרדות מיניות.
זה לא מה שאומרים - אלא איך אומרים את זה
אצלנו, הופיעו הבוקר בכותרות העיתונים הגדולים ריאיונות עם הנשיא לשעבר משה קצב. "מתנצל אם פגעתי במישהי" הייתה הכותרת ומזה אפשר היה להבין שקצב מקבל על עצמו את האחריות למעשיו. אבל רק כמה שעות לאחר מכן, כאשר השמיעו ברדיו את ההקלטות של העיתונאי קלמן ליבסקינד ממעריב, אפשר היה להבין שקצב לא התנצל ולא נעליים.
רק לאחר שליבסקינד לחץ אותו, הפטיר קצב כי הוא מתנצל, אך במקביל לכך לא לקח אחריות על מעשיו, המשיך להכחיש את המיוחס לו והבהיר ש"האמת עוד תצא לאור". רק כאשר שומעים איך הוא אמר, מבינים למה הוא מתכוון. התקשורת האלקטרונית לא מביאה רק מה שאומרים, אלא איך שאומרים. בימינו אנו, יש חשיבות כפולה לאיך שאומרים - מכיוון שזה משפיע מאוד על האמינות של מה שאומרים.