ביקורת ספרים: טורפים של קיץ

התאהבות בספר דומה לכל התאהבות בשר ודם. במשפטים הראשונים אתה כבר מזהה אם זו תהיה התאהבות מהסוג הנעים - זו שבה אתה מתמסר למילים, מתענג על הדימויים, צוחק מה"בין השורות" ומוחה דמעה ברגעי משבר. אתה גם מיד יודע אם זה יהיה סיפור אהבה רך וזורם ומושלם או שתצטרך לעבוד קשה, להיאבק עם השורות, לזנוח את הספר בזעם רק כדי לחטוף אותו בחזרה כמה שעות אחרי, לחכות שהוא כבר ייגמר אבל לספור בצער - נשארו רק עוד כמה דפים.

"טורפים של קיץ" הוא התאהבות אחרת לגמרי. כבר בשורות הראשונות אתה יודע שזהו. זה הספר שיעשה לך את זה. ואתה מוכן לכל מה שזה ידרוש ממך, לכל הרגשות שזה יוציא ממך. אתה מתמסר לחלוטין, לרגעי העצב והכאב והשמחה וההפתעה והבלבול והקנאה והחמלה.

ענת עינהר היא קוסמת. היא לוקחת מילים שגורות ורוקחת מהן משפטים שמשאירים אותך ללא נשימה. היא לוקחת חומרים בנאליים, יומיומיים וצובעת אותם בגוונים שמעולם לא ידעת על קיומם.

הספר בנוי מארבעה סיפורים. דמויות בודדות, שוברות לב, שלא היינו שמים לב אליהן אלמלא נכתב סיפורן בספר: צבי הנדלר, מורה אפרורי למתמטיקה, שוכל את כלבו האהוב בפיגוע, עולה חדש מנקה את ביתה של משוררת מפורסמת, ילדה שנאלצת לחגור חגורת גב אורטופדית בגלל עקמת משפחתית תורשתית וסודות של בית קפה קטן ולא פופולארי.

אנחנו לא יודעים איפה מתרחשים האירועים, אנחנו לא יודעים מתי נרקמים הסודות, בחלק מהסיפורים אנחנו אפילו לא יודעים איך קוראים לדמויות. אבל זה לא משנה. כולם מתרחשים כאן, קרוב אלינו, חולפים על פנינו כצל חיוור, לא משאירים חותמם, נבלעים במרוץ החיים המטורף. עד שמגיעה ענת עינהר, אוחזת בנו בחוזקה, מכריחה אותנו להישיר מבט, לא מאפשרת לנו למצמץ ומפגישה אותנו איתם, עם האנשים השקופים.

קראתי את הספר במשך שלוש וחצי השעות בהן חיכיתי לעובדי המוסך שיסיימו לבדוק את האוטו שלי. ישבתי בחדר המתנה אפרורי ואפלולי, לידי איש בחליפה, קורא עיתון ונאנח לעצמו ואישה מאופרת בקפידה שיוצאת מהחדר מדי כמה דקות לעוד חצי סיגריה. שמתי לב אליהם רק בדקות הראשונות שישבתי שם. אחר כך הוצאתי את הספר מהתיק והתכנסתי בתוכו. שלוש וחצי שעות טהורות של פליאה על יכולת הכתיבה הקסומה, על יכולת הראייה המופלאה ועל ההתאהבות הזאת שנפלה עלי באמצע מוסך פז'ו בלב רעננה.

רציתי לכתוב שזה לא ספר עצוב, כדי שלא תפחדו לקרוא אותו. אבל כל הנסיבות נגדו - מיררתי בבכי לפחות בשליש ממנו ונשארתי מהורהרת ומעורערת בהמשך היום, גם כשסיימתי לקרוא. אבל זהו עצב מסוג אחר. מהסוג המשחרר. מהסוג שמשאיר אותך נקי ושלו ושלם. כדאי, רצוי ומומלץ לקרוא אותו, גם אם הוא לא במסגרת ה"4 במאה"...