בין פסח לעצמאות, בין חורבן לתקומה, בתקופה הלאומית הגדולה של עם ישראל בלוח השנה העברי, אנו ניגשים לקרוא את פרשות תזריע מצורע. צמד פרשות הנקראות יחד בשנים שאינן מעוברות. ארבעה פרקים העוסקים בכל ההפרשות הדולפות מהפצעים הנוראים ביותר של האדם.
תודה לאל, למדע, לטכנולוגיה ולתברואה, שנגעים אלו אינם עוד עניין שבשגרה בימינו. אל הספחת, הבהרת והצרעת, השחין והזיבה, מצטרפת גם נידת האישה לאחר הלידה, סוגיה המופיעה לבדה בפרק י"ב, תחילת פרשת תזריע, והפרשת הזרע ונידת האישה החודשית, החותמת את פרשת מצורע, בפסוקים האחרונים של פרק ט"ו. המשותף לכל הרשימה המפוארת היא הימים בהם ה"נגוע" הוא טמא, כיצד יש להתמודד עם כל אחת מהצרות, וכמה זמן עליו להיות מנודה מהחברה.
בספר שמות יצא עם ישראל ממצרים, ובספר ויקרא שומעים ולומדים העם ומנהיגיו את הדינים והמצוות שעליהם לקיים כחברה. כמעט כל קורא בן העת החדשה יתקומם למקרא התיאור על טומאתה של האישה לאחר הלידה, על אחת כמה וכמה לאור ההבדל בין ימי הטומאה לאחר לידת בן זכר, 33, לבין לידת בת, 66, היינו פי שניים. זוהי הדוגמה הקיצונית ביותר בפרשה, אך בעיני מרבית החברה החופשית היום, גם החיבור בין ימי הנידה לרשימת הפצעים והמוגלות הוא מרגיז או לפחות תמוה.
שהרי הנגעים והצרעת עלולים היו להביא למוות, ואילו המחזור החודשי הוא המפתח ליצירת חיים חדשים, ששיא התממשותם הם ההיריון והלידה. איך לא ראו זאת חכמינו (וישנם מגזרים שעדיין חושבים כך), ובמקום זאת שפכו דיו רב כל כך בהלכות המדירות את האישה בימים בהם גופה מעיד כי פוריותה קיימת?
להיוולד מחדש מתוך טומאת הגלות
אינני מקבלת גישה כזו אל האישה, ועל כן אני מעדיפה לקרוא את הסיפור ההיסטורי כסיפור לאומי הנטוע בתוך מעגל השנה. יצאנו ממצרים, במקרא, ובפסח שחלף לו. ובמדבר עלינו לכונן את עצמנו כחברה. ישנו כאן מעמד של לידה של עם, לידה שבאה בייסורים, ובכל פעם, בין חורבן לתקומה מצאו עצמם היהודים כמצורעים של ההיסטוריה. את הנידוי ומעמד הטומאה הטילו על עמנו בכל גלות, ובכל פעם צריך היה עמנו, ה"אחר" ,ה"מנודה" למצוא בתוכו כוחות חיים, לדפוק על דלת המציאות ולהיוולד מחדש.
הקמת המדינה וכינון הריבונות היהודית בארץ ישראל היא נס, ממש כנס הלידה, וכידוע, הלידה היא רק תחילת הדרך. בהמשכה עלינו להיות המבוגרים האחראים שמתווים את דרכו של היצור החדש שבא לעולם, מחנכים ודואגים לרווחתו. בימי הזיכרון והחג הבאים עלינו כעת חיה, ובמיוחד בשנה זו בה אנחנו לוקחים חלק בניסיון ליצירת שינויים חברתיים חשובים, עלינו לחגוג לא רק את הולדתו המחודשת של העם בארצו, אלא גם להישיר מבט אל המציאות ואל העתיד, ולחשוב כיצד אנו רוצים לעצב את דמותה של מדינת ישראל והחברה החיה בה.
הכותבת היא מנהלת מחלקת הלימודים בארגון בינה עוסק בהעמקת הזהות היהודית בקרב הציבור הישראלי