כשהחלטתי לפני יותר מ-12 שנה להשתתף במיני טריאתלון חורשים, רק כי הוא מתקיים קרוב לבית, לא שיערתי לאן הדבר יוביל אותי. לפני יותר משנה החלטתי להגיע לפסגה.
רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק
עשיתי כבר חצאי מרתונים, מרתונים, בארץ ובחו"ל, עשרות תחרויות טריאתלון, טרנס-אלפ (תחרות רכיבת האופניים הקשה ביותר לחובבים) ונשארה התחרות שבפסגה - האיירונמן (3.8 ק"מ שחייה, 180 ק"מ רכיבת אופניים ו-42.2 ק"מ ריצה). נרשמתי לאיירונמן אוסטריה.
התחלתי את שנת האימונים ללא מאמן, אבל עם עוד כמה חברים. הייתי מאד לחוץ. בכל שנייה פנויה התאמנתי. קמתי בשעות שבהן כולם עדיין ישנים, יצאתי לרכב, לרוץ ולשחות, משם טסתי לעבודה, ובערב הגעתי הביתה בהרגשה שמשהו לא עובד נכון. התלבטתי אם להצטרף לקבוצה עם מאמן. עד לאימונים לאיירונמן רוב הזמן התאמנתי לבד. בניתי לי תכנית שמבוססת על הניסיון שלי, על ניסיון של חברים, על הגיון בריא ועל תכניות ומאמרים שקראתי. אבל כשהבנתי שאני לא מתאמן נכון - החלטתי לעשות את זה. זה הוריד ממני המון לחץ. אני מקבל תכנית אימונים ומבצע.
בהתחלה האימונים היו קלים יחסית, לא משהו שלא הכרתי, אבל ככל שחלף הזמן הם הפכו להיות מפרכים וארוכים. לפני כל אימון הטלתי ספק ביכולת שלי לסיים אותו לפי התוכנית ועם כל אימון שסיימתי הייתי מלא סיפוק עצמי. רכבתי ארבע שעות ואחריהן רצתי שעתיים, שחיתי מחוף הצוק עד המרינה בהרצליה ובחזרה ושוב רצתי. בד בבד היו מחנות אימונים מפרכים ומתישים. הגוף ממש צועק הצילו. הביטחון והסיפוק שמציפים את הגוף בסוף כל אימון זה משהו ממכר.
לא ויתרתי ולא האמנתי שצלחתי את האימונים
כשנרשמתי לתחרות לא ידעתי אם אצליח לתמרן בין העבודה לבין האימונים. מאחר שאני עובד כצלם טלוויזיה בחדשות ערוץ 2, ולוחות הזמנים של העבודה לא ידועים, אז לא יכולתי לתכנן את לוח הזמנים של האימונים מראש. בכל פעם הופתעתי מעצמי מחדש איך צלחתי עוד שבוע אימונים, בלי לפספס אף אימון. כן, זה לא מובן מאליו אבל עשיתי את כל האימונים שנדרשתי. כל בוקר הייתי בלחץ מהאימון היומי, וכשסיימתי אותו הייתי רגוע מאד מכיוון שהספקתי והצלחתי.
אחר הצהריים, תחושת הרוגע התחלפה שוב בלחץ לקראת האימון של מחר, וכך עברו להם ימים ושבועות. לא ויתרתי לעצמי, קמתי בשעות המוקדמות של הבוקר, בגשם ובקור ואחר-כך בחום ובלחות של הקיץ. הצלחתי כי רציתי. הצלחתי כי קבעתי לעצמי יעד ואני עומד ביעדים שאני קובע לעצמי.
התחרות מתקרבת והלחץ גובר. הצבתי לעצמי יעד לסיים את התחרות ב-11.5 שעות. לא יודע אם זו באמת התוצאה שאני רוצה. אולי הצבתי לעצמי רף נמוך מידי כדי שלא אתאכזב. בתוך תוכי רציתי לראות תוצאה של פחות מ-11 שעות. האם אני באמת מסוגל? עשיתי את כל הדברים הדרושים. אימונים, תזונה, טיפולים פיזיותרפיים. מה עוד אפשר לעשות?
זה מתסכל! הרגליים כואבות, הקצב שלי יורד
יום שישי, תשעה שבועות לתחרות. אימון כפול. שעתיים רכיבה עם המון חברים. אימון מהיר. הרכיבה מסתיימת ואני יוצא עם חגי ואמיר לשעתיים ריצה. הקצב מהיר, אחרי שעה, בנקודת הסיבוב ביפו - אני עדיין איתם, אבל מבין שלא אחזיק איתם עוד הרבה זמן. הם מתחילים לפתוח פער ממני שהולך וגדל. הקצב שלי יורד מעט. הם עוצרים לשתות ומחכים לי. אני שוב איתם, אבל שוב נפתח פער והם מתרחקים.
זה מתסכל! רוצה להישאר איתם אבל לא מצליח. שואל את עצמי מה אני עושה כאן, למה אני מביא את עצמי לקצה? מסיים את הריצה כמה דקות אחריהם. הרגליים כואבות מאד ומחר מחכה לי אימון נוסף.
למרות החששות הרבים שליוו אותי בתקופת האימונים, שום אדם בעולם, לטעמי, לא יצליח להגיע לתחרות כזו ללא כוחות נפשיים. גוף חזק חייב לבוא עם נפש חזקה. זו תחרות לא רגילה, לא אחת מיני רבות (וזה לא אומר שלא אעשה אחת נוספת), אלא תחרות שבה אתה בוחן את היכולות הפיזיות והנפשיות שלך גם יחד. מבחינתי, גם שנת האימונים הלוחצת הזו והעמידה בה היא סוג של הצלחה.
על אף שלא כל מי שמסיים מקעקע את סמל התחרות, אני החלטתי. אני אעשה קעקוע! זה יהיה הקעקוע הראשון שלי וכנראה גם האחרון. את הקעקוע אני רוצה לעשות מיד אחרי התחרות, עוד לפני החזרה לארץ. מבחינתי, זה חלק מהתחרות, כאילו שבלי זה ,המשימה לא הושלמה.
בשבועות האחרונים, בריצות הרבות שלי ביער שליד הבית, מצאתי את עצמי מתרגל לקראת סוף הריצה, בלי שאף אחד יראה, את הנפת הידיים שאני רוצה לעשות ב- 200 המטרים האחרונים שמובילים לקו הסיום. לא משאיר שום דבר ליד המקרה.
311,500 קלוריות, 445 שעות אימון
שבועיים לתחרות. אני רוצה להרגיש קליל ורגוע. אבל השרירים כואבים לי. אני עייף מאד, רוצה רק לאכול ולישון. עומס האימונים יורד בהדרגה, אבל הגוף מרגיש עדיין את העומס העצום של החודשים האחרונים.
אחרי חודשי אימונים רבים אני מביט לאחור, מתחיל להבין מה עברתי, אבל יותר מכך, לקראת מה אני הולך בעוד כשבועיים. חשש מעורב בהתרגשות רבה.
זהו סיכום של שלושים השבועות האחרונים: בסך הכול 248 אימונים ב-210 ימים, כלומר יותר מאימון אחד ביום בממוצע, 445 שעות אימון - ממוצע של כ-15 שעות בשבוע, 192 ק"מ שחיה, 5880 ק"מ רכיבה, 1786 ק"מ ריצה ו-311,500 קלוריות.
אפילו בשינה אני מזיע
האופניים כבר ארוזים, עברתי על הרשימות עשרות פעמים, הוספתי עוד ועוד פריטים קטנים שאולי אזדקק להם לפני התחרות ובמהלכה. האופניים מפורקים לקראת האריזה, הטיסה עברה טוב, הציוד והאופניים הגיעו. יוצאים לנסיעה ארוכה, 350 ק"מ לכיוון קלגנפורט. מגיעים למלון, כבר אחרי חצות. אני מצליח להתאפק ולא מרכיב את האופניים. נכנס למיטה נרדם מיד.
יותר מ-30 מעלות באוסטריה, אין מזגנים בשום מקום, אפילו לא מאווררים, אפילו בשינה אני מזיע. מה יהיה בתחרות בחום הזה?
בוקר... אני מרכיב את האופניים. הכל תקין. נוסעים לאקספו. המון דוכנים, המון פריטים עם הלוגו של האיירונמן, אני לא קונה שום דבר שיש עליו לוגו, לא לפני שאני מסיים את התחרות. אחר הצהריים אימון שחיה קצר עם חליפות השחייה באגם, כיף, מים מתוקים ונעימים. אני מרגיש מעולה.
יום שבת, ארוחת בוקר ומיד לתדרוך על התחרות. מחכים להכרזה הסופית בעניין חליפות השחייה, הכרוז שומר אותנו במתח ואז לקראת סוף התדרוך מודיע, שזו הפעם הראשונה בתולדות התחרות שטמפרטורת המים והתקנון לא מאפשרים שימוש בחליפות שחיה! (ששומרות על חום הגוף אבל גם מציפות ולכן עוזרות בשחייה ומקצרות את זמן השחייה). המתחרים בהלם. חלק קטן מהם מחליט לא לזנק לתחרות, אני אזנק בכל מחיר. הכל מוכן, נשאר רק לקום מחר בבוקר ולהתחרות - היום הארוך ביותר יתחיל עוד מעט.
ישנתי טוב למרות ההתרגשות והחום.
ארוחת בוקר קלילה מאד (פתחו את חדר האוכל במלון בארבע לפנות בוקר לכבודנו) ונוסעים לקו הזינוק. רץ לאופניים שהשארתי בשטח ההחלפה אתמול אחר הצהריים, מנפח אוויר בצמיגים, בין לבין מספיק להיות כמה פעמים בשירותים בגלל ההתרגשות. צריך להיות שם כדי להבין את גודל ההפקה, כדורים פורחים, מסוקים, אלפי מתחרים, אלפי מתנדבים. איזו הפקת ענק !!!
המתחרים בועטים ודוחפים - אני לא מצליח לשחות
הלב פועם מהר מאד למרות שהתחרות עוד לא החלה. יריית זינוק, רץ למים ומתחיל לשחות, מרגיש מעולה, שוחה רגוע כמאתיים מטר ואז... פתאום נהיה צפוף, אי אפשר לזוז, אני דחוק בין מתחרים שבועטים ודוחפים, אני לא מצליח לשחות. עובר לשחיית חזה, מנסה להסדיר נשימה ולמצוא מקום פחות צפוף. אחרי כמה מאות מטרים ואבדן זמן יקר אני חוזר לחתירה, שחיה ארוכה, אבל אני נהנה. הקילומטר האחרון הוא בתעלה צרה, שוב צפוף אבל אני בסדר. השחייה מסתיימת. שעה ועשרים דקות - עשר דקות יותר ממה שתכננתי, בגלל האיסור לשחות בחליפות שחייה.
ביום התחרות נמדדו 37 מעלות במסלול הריצה, ובמסלול האופניים נמדדו 41 מעלות. התאמנתי כבר בתנאים כאלה בארץ, אבל לעשות איירונמן? רץ באיטיות לשטח ההחלפה, כמה מאות מטרים ברגליים יחפות ויוצא לחלק הארוך בתחרות, הרכיבה, החלק האהוב עלי.
אני מכיר את המסלול היטב, למדתי אותו ובנוסף, נהגתי אתמול את כל הדרך כדי להכיר טוב יותר. הכל בשליטה. רוכב בדיוק בקצב שתכננתי. אוכל ושותה בדיוק לפי התכנון. כשבקבוק משקה איזוטוני נגמר, אני זורק אותו ובתחנה הבאה לוקח מלא. הכל מתוקתק. בלי לעצור אני מתדלק באוכל ושתייה שמחלקים בתחנות ההזנה. הרכיבה מסתיימת (5 שעות ו-48 דקות, קרוב מאד לזמן שתכננתי).
הריצה הייתה ריצת הישרדות
נכנס לשטח ההחלפה, מחזיר את האופניים ורץ לשירותים. מרוצה שלא הייתי צריך לעצור ברכיבה, אבל גם מוטרד וחושש שאני לא שותה מספיק. הרגליים כבדות, אבל נשאר רק עוד מרתון אחד לרוץ.מחליף נעליים, מרסס את עצמי בספריי הגנה, כובע ויוצא לריצה. אני עוצר בכל תחנה כדי לאכול ולשתות. יוצא עם ידיים מלאות בהליכה, שותה ואוכל ואז חוזר לרוץ.
בהתחלת הריצה זה הרגיש מיותר לעצור כל כך הרבה, החל מהקילומטר ה-30, ממש חיכיתי לתחנות האלה, כי הייתי צמא וידעתי ששם אוכל לנוח וללכת שתי דקות. הריצה הייתה ריצת הישרדות, כבר בהתחלה התחילו להתכווץ לי שרירים והחשש שלי היה שהם יתקשו למצב שבו לא אוכל אפילו ללכת. רצתי לאט, כשהתכווץ שריר, עיסיתי אותו והמשכתי. מדי פעם חולפים מולי חברים שהתאמנתי איתם, מחליפים צעקות עידוד.
למרות שאני פוגש חברים דרך, ולמרות שיש מסביבי מתחרים רבים, אני לבד, מתמודד עם הריצה הארוכה הזו. הקילומטרים עוברים מהר, עברתי חמש פעמים ליד הפינה הישראלית. היו מרוכזים שם בני משפחות וחברים של משתתפים ישראלים עם דגלי ישראל והם עודדו כל ישראלי שעבר. כמה אנרגיה הם נתנו לי.
האוסטרים המטירו מים על הרצים
כמעט מכל בית פרטי לאורך המסלול יצאו תושבים אוסטרים עם צינורות מים וממטרות כדי לצנן את הרצים. מרחוק צעקו "ואסר?" אם עניתי כן, קיבלתי מקלחת קרה ומצננת. ב-37 מעלות, זה ממש הציל אותנו. לפי כמות המים שהם שפכו שם, הם לא משלמים 25 שקלים לקו"ב כמו בארץ.
מביט בשעון מדי פעם, יודע שלא אעמוד ביעד שהצבתי לעצמי, ומנסה לרדת מ- 12 שעות. בהתחשב במזג האוויר, ובעובדה שרוב המתחרים על המסלול הפכו אותו לטיילת ולא למסלול ריצה, אני די מרוצה.
מתקרב לקו הסיום, עוצר בתחנת ההזנה האחרונה כדי לשטוף פנים, חייב תמונה יפה בסיום. אני שומע ממרחק את הכרוז מכריז על המסיימים שלפני, עוד מעט אני!!!
פונה לקו הסיום, שיואו... איזו התרגשות, מניף ידיים לאוויר ולא מוריד אותן לרגע, חיוך ענק על הפנים בקושי מצליח להסתיר את התשישות שאני נמצא בה.
הכרוז צועק: Guy - you are an IRONMAN!
12 שנים של תחרויות, שהתנקזו לשנה אחת של הכנות מפרכות, שהתנקזו ליום אחד שלם של מאמץ אדיר, ולשנייה אחת בודדת של מעבר מתחת לשער הסיום.
אני איירונמן. הגשמתי חלום !!!