המקרה הטרגי בו הצית עצמו בסוף השבוע משה סילמן בהפגנת המחאה בתל אביב, מצריך מאיתנו להפריד בין המצוקה והסיטואציה הקשה והבלתי נסבלת בה אנשים מוצאים את עצמם - לבין המעשה שהם מבצעים בסופו של דבר.
לתופעת האובדנות יש אלמנט מדבק חזק מאוד. זו תופעה מוכרת כבר מהמאה ה-19 בגרמניה, ומאז ומעולם היא גרמה לאנשים לחשוב שיש איזשהו פיתרון או דרך לשחרר מצוקה. אך לא כך הדבר, בראש ובראשונה כי האנשים הסובלים מכך הם הקרובים לאלו שמבצעים את המעשה.
מזהים מצוקה? להעניק עזרה
ייאוש יכול להיות עמוק מאוד - בין אם הוא נובע מסיבות חיצוניות, ובין אם מסיבות פנימיות. אדם שקשה לו ורע לו יחוש יותר דיכאון, אבל וצער פנימי. מצד שני, אדם שנוטה יותר לסבול ממצוקה רגשית - מהר יותר יגיע לסיטואציות בחיים שהוא יפרש אותן כקשות מאוד. יהיה לו קשה למצוא פתרונות.
על כן, יש להפריד בין המקרה של סוף השבוע - לבין המקרים הנוספים המתרחשים בעקבותיו. במקרים אלו הולך ונעלם האפקט האותנטי - אל מול התחזקות אפקט המגפה.
בנוסף, קשה מאוד לדעת עד כמה איומיו של אדם כזה או אחר במעשים הם רציניים. כשאדם חווה מצוקה כל כך קשה, חובה על מקורביו להעניק לו טיפול ולסייע לו. קיימים שלל פתרונות לכל מצוקה, אך חשוב מכל לזהות את מהות המצוקה.