בערב יום הזיכרון נפגשתי עם שני אבות שבניהם משרתים כעת בחטיבת הנח״ל בעזה. הם סיפרו לי ששוחחו עם הבנים שלהם ביממה האחרונה ושמעו מהם דברים דומים: "אבא, חזרתי לשכונה שכבר כבשנו במלחמה ולאותה מרפאה שטיהרנו ממחבלים בפעם הקודמת. חמאס חזר בגדול לשכונה והמחבלים שבו להתמקם בדיוק באותה מרפאה..״. אחד האבות אמר כי הוא מרגיש כמו ברולטה רוסית, איך בפעם השנייה הוא אינו ישן עוד בלילות מדירי השינה.
במהלך יום הזיכרון הקשה ביותר שהיה לי אי פעם, נפגשתי עם יותר מ-12 משפחות שכולות, חלקן עדיין יושבות שבעה על ילדיהן.
השבוע נגבו חייהם של ארבעה לוחמים מאותה יחידה שחבריהם נהרגו בזייתון בפעם הראשונה, ואמש נפצעו קשה חיילים נוספים. הלוחמים האמיצים של הנח"ל, גולני והצנחנים מחרפים נפשם באותו מקום בדיוק שצה"ל חוזר אליו כבר בפעם השלישית, ולא האחרונה. חשוב מאוד להבהיר - מותם אינו לשווא! הם פועלים והורגים מחבלי חמאס במלחמה שנכפתה עלינו ושאין מוצדקת ממנה, והריגה של כל מחבל חמאס חשובה וצודקת. השאלה הנשאלת במלחמה הארוכה ביותר שהייתה לנו, היא באיזו נקודה נדרש לשים למלחמה סוף, ועוד כמה פעמים צריך לחזור ולשלם את מחיר החזרה לאותו מקום, כאשר לצערנו אפקטיביות הפעולה פוחתת, המחיר עולה ואין שום מטרה ותכלית מוגדרת.
זייתון, ג'באליה, בית חאנון, סג'עייה, ח'אן יונס - המקומות שצה"ל כבש, פירק את הגדודים שם, אך בכל מקום כזה שצה"ל יוצא ונותרו לא מעט מחבלים הם חוזרים להתארגן. ללא גורם שייקח את האחריות על השטח, החמאס שולט וימשיך לשלוט שם ללא עוררין. הוא בונה את עצמו בכל מקום מחדש, משקם את התשתית הצבאית מותאמת לטרור ומחזיר את השליטה האזרחית. כך הוא עושה בכל כפר, עיר ומחנה פליטים.
אחרי שלמד את שיטת הפעולה של צה"ל, חמאס משפר את יכולת הלחימה וההישרדות שלו תוך אימוץ שיטות לחימת גרילה ושימוש מאסיבי במלכודים, מארבי נ"ט, צליפה ושימוש מאסיבי במטענים. בראיית צה"ל, כיוון שהיעדים קטנים והולכים, הגדודים והפלוגות הופכים לחוליות ובודדים, שיטת הלחימה של צה"ל הופכת יותר ממוקדת ויותר ברמה של קרבות במגע, עם שימוש פוחת בעוצמות אש מן האוויר וריכוך ארטילרי שפחות אפקטיביות מהכיבוש הראשון. תהליך של לחימה חוזרת ונשנית מביאה גם לתוצאות פחותות, ככלל יש פחות הרוגים לאויב ויותר סיכון לכוחותינו. עזה הפכה לזירת לבנון 2 - שדה מלכודים אחד גדול. צה"ל נמצא כבר במלחמת חרבות ברזל 2, וללא העברת אחריות על השטח יגיע גם לחרבות ברזל שלוש וארבע.
ההכרעות נמצאות, למעשה, בשדה המדיני ולא הצבאי. זה המצב יותר משלושה חודשים, והזמן פועל מאוד לרעתנו. הבריחה של ראש הממשלה מהחלטה על היום שאחרי וההיאחזות שלו בפעולות צבאיות, לא זאת בלבד שמחרבת בזה אחר זה את הישגי המלחמה, אלא היא מעמיקה בפועל את ההסתבכות של צה"ל בעזה, מונעת ריכוז מאמץ וחתירה לסיום בלבנון, מסיתה את הקשב הקריטי מאיראן ובעיקר מעמיקה את התדרדרותה של ישראל מבחינה מדינית, תדמיתנו הבין-לאומית מתרסקת ומעמדנו באזור הופך מגורם מוביל לשחקן שולי המעיק על יציבות האזור. אף אחד לא מבין מה ישראל רוצה ולא מתרשם מיכולתה להביא "ניצחון מוחלט". ההפך מכך, כולם רואים שחמאס, הארגון הקיקיוני, לא נכנע וקם על רגליו מחדש. התמונה של מצעד השיבה של הימין אמש שוכב על הרצפה בשדרות אחרי שבעה חודשי מלחמה, היא מתנה גדולה לחמאס. המצב הנוכחי פוגע קשות בתדמית ובהרתעה הישראלית.
הסיכון ברפיח - מול ההישג השולי
רפיח, עוד לפני שצה"ל העמיק את הכניסה אליה, הפכה למלכודת אסטרטגית שרק תסבך אותנו עוד יותר. משבר האמון עם ארצות הברית מצוי על סכינים, מצרים מצטרפת לדרום אפריקה בתביעה נגד ישראל בבית הדין בהאג, וקרוב לוודאי שתוריד את דרג היחסים עמנו, מדינות אירופה והאו"ם מאיימים בהחמרת היחסים, כולל ה-ICC שבסוף ינעץ שיניים בכל הבכירים בצבא ובממשלה.
צה"ל לא צריך להוכיח שהוא יכול לנצח את גדודי רפיח, זה ידוע מראש, והוא עושה את זה כבר שבעה חודשים. רפיח, שהפכה בעיקר למאבק פוליטי, היא רק שאלה של מחירים וסיכונים מול הישג שולי. אחרי כל המחירים שאנחנו צפויים לשלם נחזיר את השטח לידי חמאס. מדובר בדבר הזוי ובלתי סביר. אמר זאת השבוע מזכיר המדינה האמריקני אנתוני בלינקן: ישראל נכנסת, עושה כאוס, יוצאת, וחמאס חוזר.
המצב כעת של הימצאות בשום מקום, ללא שום אוריינטציה וזמן נראים לעין, חמור ומחליש מאוד את ישראל מבפנים ומבחוץ. עזה ללא סוף, לבנון שתלויה בעזה שקועה במלחמת התשה, האיום האיראני מרים ראש בסוריה ומבעיר את השומרון ביתר שאת.
נוכח כל הדברים הללו, נוכח כל ההמלצות של מערכת הביטחון, המלצות שריו לקבינט המצומצם, המלצות ידידינו האמריקנים וכמעט כל העולם, נמצא ראש הממשלה מאובן, מסתגר בתוך עצמו, אינו מסוגל לקבל את ההחלטה האחת האחראית וההגיונית הנדרשת על מה יהיה ביום שאחרי, שכבר נמצא כאן שלושה חודשים לפחות. זו ההחלטה שעדיין יכולה להוציא את ישראל מהקיבעון, ומהמילכוד האסטרטגי שאליו נקלעה.
אפילו החלטה להטיל את הכיבוש הישראלי היא החלטה שצה"ל ידע, לכל הפחות, מה הוא נדרש לעשות. עם זאת, מדובר בהחלטה אסונית, שהיא גזר דין מוות לחטופים, קריסה פנימית ומצורעות בין-לאומית מוחלטת פלוס החלטת האג מיידית. מה שבאמת נכון לעשות זה להכניס את הפת"ח ואת הרשות הפלסטינית לקחת אחריות בעזה ומהר לפני שיתחרטו, להוריד מעלינו את הקטסטרופה הזאת שנקראת עזה, לסגור את המלחמה וללכת הלאה, לאפשר להחזיר את התושבים, לאפשר את הבראת המדינה הזקוקה לכך נואשות.
בנושא החזרת החטופים, סינוואר ללא ספק משחק איתנו ואינו רוצה באמת בעסקה. הוא מרוצה ממצבו המחמיר של נתניהו והוא פועל בשתי הזירות. הוא מוכן לדמם את צה"ל ברפיח ובונה על ניצחון מדיני. כמי שרוצה לצאת מנצח אין לו עניין להחזיר את החטופים ולחזק את נתניהו, וחוסר יכולתו של נתניהו להחליט מדרדר את המצב ומשחק בדיוק לטובתו.
על מנת להביא את החטופים יש לישראל רק מנוף אחד ואחד בלבד - להכניס את הרשות הפלסטינית לרצועה. הדבר הגרוע ביותר מבחינת סינוואר זה החזרת הרשות הפלסטינית. זאת תהיה התבוסה מבחינתו: גם הוכה בשדה הקרב וגם החזירו את הרשות השנואה על ראשו. זה המצב היחיד שנותן סיכוי לעסקה. בכל מקום שתשלוט הרשות יוחזרו גם חטופים.
ראש הממשלה יודע את זה היטב. הוא יודע שזה הסיכוי היחיד לניצחון ולהחזיר את חטופינו. להרוג עוד מחבל או אלף, להרוס עוד מאה בתים ברפיח, לא יביא שום ניצחון. ראש הממשלה נמנע מלקחת החלטה. האקדח של סמוטריץ' ברקתו הימנית, שמעוניין בהזיה של חזרת גוש קטיף ובכל מחיר, משתק אותו. גם נתניהו עצמו אולי לא רוצה בסיום המלחמה מסיבותיו. לא נראה שאכפת לו מהמחירים הכרוכים בכך, וזה מצב מדאיג ביותר.
- נתניהו צריך לבחור: בן גביר וסמוטריץ' או ניצחון במלחמה
- כל התנאים קיימים: רפיח היא המלכודת של ישראל במלחמה
ראש ממשלה שלא הולך ביום העצמאות לטקסים לאומיים, לא מבקר משפחות שכולות ביום הזיכרון, ולא מסוגל לקבל החלטות אסטרטגיות קריטיות במלחמה, ספק גדול אם הוא יכול להמשיך לנהל את המדינה במשבר הגדול ביותר שלה. המצב מחייב פתרון לאלתר, נבצרות או פיזור מיידי של הכנסת על מנת להקים קבינט בעל יכולת החלטה, זה צו השעה.
>>> ישראל זיו הוא קצין צה"ל בדימוס בדרגת אלוף. היה קצין החי"ר והצנחנים הראשי, מפקד אוגדת עזה וראש אגף המבצעים