1. המסמך שהניח ראש הממשלה אתמול לפני שרי הקבינט הוא התחלה טובה לדיון, אבל אין בו כמעט כל חדש. בנימין נתניהו הגיש מסמך "פרווה" שהוא במובנים רבים סיכום תמציתי על פי נקודות של כל הדברים שכבר אמר באופן מוצהר, מבלי לדרוך על יבלות של אף אחד. הניסיון באמצעות המסמך הוא לייצר קונצנזוס שכולם יסכימו עליו. זה קרה. בני גנץ וגדי איזנקוט מצד אחד יכולים לשמוח שיש פה מצע לדיון, ובצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר מצד שני יכולים לשמוח שהמילים "רשות פלסטינית" או "מדינה פלסטינית" לא מוזכרות בכלל.

2. אחרי הפירוט הדי צפוי בתחום הביטחוני שלפיו ישראל תשמור על חופש פעולה מבצעי בכל רצועת עזה ללא הגבלת זמן, קרי עד מיטוט חמאס והשבת החטופים (עמדה שלמעט המפלגות הערביות כולם שותפים לה בישראל) תוך יצירת "מרחב אבטחה" שייתן ביטחון לתושבי עוטף עזה, המסמך של נתניהו מפרט את "תקופת הביניים", קרי המישור האזרחי. כאן, נתניהו משייף את הגדרת אוכפי הסדר והשליטה האזרחית ברצועה כ"גורמים מקומיים בעלי ניסיון ניהולי".

בני גנץ, בנימין נתניהו, גדי איזנקוט (צילום: פלאש 90)
בני גנץ, בנימין נתניהו, גדי איזנקוט | צילום: פלאש 90

לפי המסמך, גורמים אלה לא יהיו "מזוהים עם מדינות או גופים שתומכים בטרור ולא יקבלו מהם שכר". במילים אחרות, לא חמאס ולא רשות פלסטינית קיימת. נתניהו משאיר את הפתח לגורמים המקורבים לרשות, ובמובן זה - הוא מדבר בדיוק על מה שדיברו יואב גלנט וגנץ. ההבדל הוא טרמינולוגי וממש לא מהותי. אם היה רוצה וחושב שיש לזה היתכנות, היה קובע נתניהו במסמך שהרשות הפלסטינית לא תיקח חלק בעיצוב "היום שאחרי" ברצועה. השאלה המתבקשת היא מדוע לא קבע זאת? שתי סיבות: האחת, כדי לייצר קונצנזוס סביב המסמך. השנייה, כדי לא לייצר משבר מיותר מול האמריקנים ולהשאיר את אפשרות הכניסה של איחוד האמירויות וסעודיה לניהול ולשיקום עזה, אחרי שאלו הבהירו שאם הרשות לא תמלא תפקיד שכזה, גם הן לא.

3. משוואת פירוז תמורת שיקום משתנה: על פי המסמך, שיקום הרצועה יתאפשר רק לאחר פירוז הרצועה, קרי מיטוט היכולות הצבאיות של ארגוני הטרור ברצועה. תהליך שכזה צפוי להיות ארוך. בשיחות סגורות, נתניהו ורון דרמר מדברים על תהליך הדה-רדיקליזציה בעיניים כמעט נוצצות, ומאמינים שהאמירותים והסעודים יכולים להביא לשינוי אמיתי בנושא.

יחיא סינוואר ואיסמעיל הנייה (צילום: Majdi Fathi/NurPhoto via Getty Images)
צילום: Majdi Fathi/NurPhoto via Getty Images

4. עיקרון נוסף במסמך הוא סגירת סוכנות הפליטים הפלסטינים של האו"ם, אונר"א, והחלפתה בסוכנויות סעד בין-לאומיות אחרות. המהלך הזה חייב לקרות מכל הבחינות: מוסרית, ערכית, תדמיתית ומבצעית. אין לארגון הזה מקום, אחרי שהשחית את פניו והפך לא פעם לזרוע כמעט ביצועית של חמאס. שאלה "קטנה וחסרת משמעות" היא מי יחליף אותו? זה עוד לא נקבע, וישראל בוחנת כל מיני אפשרויות ופיילוטים.

5. ההצהרה על כך שישראל דוחה על הסף תכתיבים בין-לאומיים בעניין הסדר הקבע עם הפלסטינים אמורה לשרת מספר מטרות. ראשית, כדי לאותת לאמריקנים שישראל מוכנה לפשרות עבור נורמליזציה אבל לא תלך את כל הדרך להקמת מדינה פלסטינית, בטח אחרי 7 באוקטובר אבל גם לאור האג'נדה של הממשלה. למיטב ידיעתי, האמריקנים גם לא דורשים זאת מישראל ויסתפקו בהרבה פחות.

כוחות צה"ל במטה אונר"א ברצועת עזה (צילום: רויטרס)
צילום: רויטרס

מה שמוביל אותנו לסיבה השנייה: נתניהו רוצה לתת "עוגני בטיחות" תדמיתיים לעצמו ועוגנים פוליטיים לשותפיו בימין. לכאורה, ההצהרה הזו צריכה לספק אותם. באופן העמוק יותר, דווקא ההצהרה אמורה להטריד אותם. גם במסמך הזה, נתניהו לא שולל על הסף מדינה פלסטינית בסיומו של משא ומתן ובהסדר קבע. במובן הזה, ראש הממשלה לא שינה את האסטרטגיה: מכיוון שאי אפשר לגישתו לפתור את הסכסוך - עדיף לנהל אותו.