שלי, אימא של עומר שם טוב, הפכה כבר לדמות מוכרת על מסך הטלוויזיה שלנו. כבר 108 ימים היא מתחננת לקבל את הבן שלה בחזרה. זו אולי הסיבה שאנשים הפכו לאדישים? כי הם התרגלו? אחרת אין לי שום הסבר בעולם איך אדם שחי כאן יכול לשמוע את שלי, אימא של עומר, זועקת בבכי שחייבים לעשות משהו כדי להחזיר את הבן שלה, שלפני יותר מ-50 ימים עוד היה בחיים ועכשיו היא כבר לא יודעת.
היא בוכה על מסך הטלוויזיה שלנו, שזה לא המאבק הפרטי שלה, שזה המאבק של כולנו, שזה לא פוליטי, שבבקשה תבואו לזעוק איתה ועם משפחות החטופים. למרות זאת, אנשים יושבים בבית. צופים בה, ונשארים בבית. כי לא משנה כמה תכתבו או תגידו בקול רם מסביב לשולחן שישי שברור שזה המאבק של כולנו, ושחייבים להחזיר את כולם עכשיו, זה ממש המאבק שלהן. לבד.
הם היו המסכנים שב-7 באוקטובר חטפו להם את הילדים. לנו היה מזל, רק נכנסנו לממ"ד עם הילדים, הם רק נשרטו מהאזעקות או מהחדשות, אבל הם פה איתנו. אנחנו נוכל לחבק אותם בלילה כשיתעוררו מסיוט, כשהם ישאלו מה זה הרעש הזה כשאופנוע יעבור בכביש, כשהם לא ירצו ללכת לבית ספר כי ככה. הם פה.
אבל עומר בעזה. כבר יותר ממאה ימים שעומר ויותר מ-100 חטופים נשארו ללא אוויר, אין להם אוכל, אין להם מים. מתעללים בהם, גומרים אותם בייסורים לאט לאט.
וכאן? אנחנו מנהלים שיחות מלומדות באולפנים אם סינוואר יחגוג עסקה כזו או אחרת, או נתניהו ייפגע בבחירות מהחלטה כזו או אחרת, אם צה"ל הוריד עוד בכיר וכמה זה משנה למלחמה. לשלי זה לא משנה. היא רוצה את עומר, עכשיו. ואם זה היה המאבק של כולנו, היינו דורשים את עומר עכשיו.
בסוף השבוע האחרון צוטטו בכירים בצבא שהודו שלא ניתן להשיג את שתי המטרות שנתניהו התחייב אליהן, בפאתוס, ביחד - מיטוט החמאס והחזרת החטופים. בהמשך אותו סוף שבוע צוטטו בכירים ביטחוניים בתקשורת הזרה מסבירים שייקח עוד זמן רב לפגוע בשלטון חמאס, יותר משנה.
אני לא צריכה להיות רמטכ"לית כדי להבין שאם המלחמה נמשכת - ויתרנו על החטופים. ויתרו על עומר, על נעמה, על לירי, וארבל, ובר, ותמיר, ורון, ודוד, ואבינתן, ועדן, ורומי, וכרמל, ועידן, וגלי, וזיו. ויתרו על כולם. בינתיים, אני רואה כל מיני פוליטיקאים שמסבירים לנו שאם נקדם עסקה סינוואר יחגוג. שומעים? הוא כבר חגג. הוא חגג כשהמחבלים שלו רצחו, טבחו ואנסו אלפי ישראלים בזמן שאף אחד לא בא להציל אותם. הוא חגג כשהמחבלים שלו העלו לרשתות החברתיות אין-ספור תיעודים שלהם מתעללים, שורפים, כורתים ראשים. אז לא תמכרו לי עכשיו מה סינוואר ירגיש, לא מעניין אותי מה סינוואר מרגיש. מעניין אותי מה שלי, אימא של עומר, מרגישה. אסור שהיא תרגיש שהמדינה שלה מפקירה אותה ואת עומר שוב.
ביום חמישי, אחרי שהמשפחות שמעו את נאום ראש הממשלה, הן הבינו את מה שכולנו הבנו. אבל זה המאבק שלהן, אז הן יצאו לישון מחוץ לבית שלו. כי זה החיים של הילדים שלהם שוויתרו עליהם. ומה הייתם עושים אם זה היה הילד שלכם?
אל תתבלבלו, זה ממש לא המאבק רק של המשפחות. כל אזרח כאן ישאל את עצמו מה הטעם במדינה שלא מחויבת לאזרחיה? כל חייל שנקרא לצו 8 בשבעה באוקטובר והבטיחו לו שהוא נלחם על החזרת החטופים, ישאל את עצמו למה חבריו הטובים נפלו או נפצעו אם ויתרו עליהם?
מי שרוצה להחזיר את תחושת הביטחון צריך לפעול כדי שנאמין שהמדינה לא מקריבה את ילדיה בשביל אגו, בשביל תחושת נקם, בשביל תמונת ניצחון.
הדרך היחידה כרגע להתחיל תקומה מחורבן הבית הזה היא, קודם כל, להחזיר אותם הביתה. בעסקה. אחרי זה לבנות פה רצועת ביטחון אמיתית שתגן עלינו מהדרום ומהצפון, לא גדר שתיפול ברגע, מתוך הבנה שחמאס זה רעיון. לעד נחיה מוקפים באויבים שלא ירצו אותנו פה. עכשיו אנחנו יודעים למה הם מסוגלים, אז הצבא צריך להיות ערוך בהתאם. הממשלה תצטרך לקבל החלטות קשות ולא למכור לנו סיסמאות. נצטרך לעשות הכול כדי לא להיות מופתעים שוב.
אבל, קודם כל, להחזיר אותם הביתה.
כי אם אתם מסוגלים לצפות בשלי, אימא של עומר, מתחננת שיחזירו לה את הילד ולחשוב שזה לא המאבק שלכם, אין טעם להמשיך להילחם כאן. הפסדנו.