על דברי הראשון לציון אני נבוך מלדבר. הוא מדבר כאילו בשפת תורה, אבל כל יודע ספר עומד נבוך מול הטיעונים שלו. כשהוא קורא למאות אלפי המשתמטים "שבט לוי" הוא מבזה את התורה ואת לומדיה. הגדרת שבט לוי בהלכה היא הגדרה מאוד מדויקת ומאוד ספציפית. היא כוללת אנשים שבחרו לחיות בהתמסרות מוחלטת וטוטאלית לתורה ולהיות מחוץ לכל הוויית העולם. מדובר על יחידי היחידים שעליהם אומר רבי שמעון בר יוחאי "ראיתי בני עליה והם מועטים". זה שילוב של חוצפה ויהירות להצביע על כל החרדים המשתמטים ולקרוא להם "בני לוי". על זה נאמר לראשון לציון טובה שתיקתך מדיבורך.
הכאב שלי הוא על הדור הצעיר שגדל בתוך הבועה החרדית וחי בה כמו תינוקות שנשבו. הם לא יודעים משהו אחר, הם לא מכירים ולא שומעים שום אלטרנטיבה וככה מוצאים את עצמם בבורות ובניכור לסביבה שבתוכה הם חיים. כמו תיבת נח, הם שטים על פני המים ושם, בתוך התיבה מבטיחים להם שאחרי המבול הם יצאו להחיות את העולם. אבל העולם אינו מבול והתיבה אינה שומרת. הם רק הולכים ומתנתקים מהעולם, מהעם ומהארץ.
אני זוכר את עצמי עוד לפני למעלה מ-40 שנה, כחייל צעיר בצבא ההגנה לישראל, וכבר אז לא מבין את הקרובים שלי שבחרו לעמוד מנגד. גדלנו יחד, בתחושת קרבה גדולה בלי שיפוט ובלי ביקורת על אורחות החיים השונים. כשגדלנו התרחקנו באופן טבעי. במעט המפגשים שהיו לנו הרגשתי שאנחנו חיים באותה ארץ, באותה משפחה, אך ביקום מקביל ושונה. אני זוכר את העיניים הבורקות מהתרגשות של אבא שלי ז"ל כשראה את כל אחד מילדיו ונכדיו עוטר מדים. בעורקנו זרמה גאווה עצומה על הזכות להיות חלק מהחברה הישראלית שהובילה את העם היהודי לעצמאות. אותם קרובים שהתרחקו התבוננו עלינו מרחוק. הם לא היו חלק מהסיפור.
למדנו את אותה התורה, שיננו את אותה המשנה, קראנו את אותה הלכה ברמב"ם. ואחרי כל הלימוד נשארנו אנחנו בעולמנו והם בעולמם. את ההלכה הקובעת שבמלחמת מצווה הכול יוצאים, אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה הבנו כנראה באופן שונה. מדינת ישראל מאז ראשיתה נמצאת במלחמת מצווה: "עזרת ישראל מיד צר הבא עליהם". כבר 76 שנים שאנחנו במלחמת קוממיות ארוכה ולכן, זוהי חובה. אבל את ההליכה שלי לצבא עשיתי לא רק בתחושת "חובה" אלא בגאווה גלויה של שותפות בכתיבת פרק חדש בהיסטוריה של העם.
אחרי אלפי שנות גולה בחרנו להיות עם ריבון וחופשי בארצו. וכדי לקיים את זה אנחנו נדרשים לשאת ביחד באחריות. לעמוד מנגד ולהתבונן על הצבא מהצד זה להחמיץ את שעותיו הגדולות של העם היהודי. המלחמה של השנה היא כמו שעון מעורר שמבקש לנער את העומדים מנגד. היא יכולה לעורר בדרך קשה של חקיקה בלבד, המחייבת גיוס ללא משוא פנים, אבל היא יכולה לעורר גם בדרך אחרת, בדרך של שינוי פנימי של הרחוב החרדי, שיחליט לעלות מארץ ישראל למדינת ישראל. שיחליט להיות חלק מנושאי המשקל הכבד של חיי האומה בארצה. אני מתפלל על הדור הצעיר שיזכה לצאת מהבועה ומהתיבה, שיזכה להיות חלק ממסע החיים של העם החי הנלחם ועומד בקוממיות להגנת ארצו.
>>> הרב ד"ר בני לאו הוא ראש מיזם 929