אחרי 7 באוקטובר, הייתה תחושה שהוויכוחים שליוו אותנו בשנה החולפת מונחים בצד, שזה הרגע להתאחד, להתמודד עם השבר ולצאת לדרך חדשה. בקרב רבים מאיתנו, שמחינו לאורך השנה הקודמת על הדמוקרטיה, הייתה גם תחושה שכעת שאנו במלחמה ברור שהממשלה תעצור את תוכניותיה למימוש הרפורמה המשטרית ותמתין להסכמה רחבה.
אלא שבזמן שאנחנו במילואים, נתניהו, בן גביר וסמוטריץ' ראו במשבר המחריד שהם קלעו אותנו לתוכו, הזדמנות - להמשיך בתוכנית לפירוק הדמוקרטיה ללא הפרעה.
המקום שבו זה קורה - הרחק מעין הציבור, הוא תקציב המדינה. התקציב הוא החוק החשוב ביותר שהכנסת מעבירה. אם אין תקציב, הכנסת מתפזרת ויוצאים לבחירות. זה יותר מחוק: התקציב הוא החוזה בין המדינה לאזרחים, שמבטא את סדרי העדיפויות הלאומיים. כל הרעיונות והתוכניות שמדברים עליהם בחדשות מדי יום לא יתבצעו אם לא יימצא להם תקציב, גם אם הוחלט עליהם ברעש גדול. שאלות כמו פיתוח מערכת ליירוט טילים, שיקום הישובים בדרום ובצפון, גיוס חרדים - כולן מוכרעות באמצעות התקציב. לכן התפקיד הכי חשוב של הכנסת הוא ללמוד ולהצביע עליו.
אלא שהממשלה הנוכחית החליטה להסתיר חלק ניכר מנתוני התקציב החדשים מהכנסת. הדברים הגיעו לידי כך, שבשבוע שעבר נדרש בג״ץ להורות למדינה לנמק מדוע היא אינה חושפת בפני הכנסת לאן בדיוק מגיעים כספי התקציב. ההחלטה התקבלה בעתירה שהגישו קרן ברל כצנלסון וחברי כנסת ממפלגת העבודה ויש עתיד, שגילו לתדהמתם ש"הספר הכחול" שנלווה לתקציב המדינה כבר לא כולל את מלוא הנתונים המספריים, ובמקומם שולבו הצהרות מילוליות מעורפלות, שאי אפשר ללמוד מהן דבר, ובוודאי שלא לפקח על לאן עובר הכסף של כולנו. כל זה התרחש על רקע משבר מדיני וכלכלי, הורדת דירוג האשראי של ישראל וניסיון נואש של הממשלה להעביר תקציבי ענק לסקטורים פוליטיים, בזמן שכל יתר המדינה מגויסת למלחמה.
אם חברי הכנסת שמצביעים על תקציב המדינה לא יודעים למה הוא משמש, אין שום משמעות לעבודה שלהם. זה בדיוק מה שהממשלה רוצה: להסיר מעל עצמה כל מגבלה או פיקוח מצד הכנסת - כלומר, מטעם הציבור. לא מדובר במגמה חדשה, אלא בפרויקט של נתניהו, לוין ושותפיהם. כבר לפני שנים גיליתי בוועדת הכספים את התרגילים של הממשלה שנועדו להסתיר העברות כספים מפוקפקות, לרוב כאלה שיועדו אל המתנחלים מעבר לקו הירוק, או העברות סקטוריאליות לטובת הפוליטיקאים בקואליציה. השיטות היו מגוונות: פגיעה בנהלי הוועדה, הימנעות מהעברת מידע בזמן, הבאת התקציב להצבעה רגע לפני ההצבעה כך שאף אחד לא יכול לקרוא, וכל מיני רעיונות ותרגילים מוזרים, רובם בשיטת "מצליח" ובלי בסיס חוקי או נורמטיבי.
פעם הייתי צריכה לעלות לפיליבסטר של 13 שעות בוועדת הכספים כדי למנוע תוכנית של נתניהו להעביר חוק שימנע מהוועדה לפקח על ביצוע התקציב לאחר העברתו. במקרים אחרים, היינו צריכים להגיע לבג"ץ פשוט כדי שיזכיר לממשלה בנימוס שעליה למלא את החוק. באחת העתירות שהגשתי (הפעם דווקא אחרי שעזבתי את הכנסת), נציגי הממשלה ענו בלי שום בושה ש"עודף מידע זה מסוכן". במקביל, הופנו אל בית המשפט איומים בוטים יותר ויותר, שלא יעז לנסות להתערב. כשבג"ץ ביטל את הניסיון לעשות קומבינות תקציב בעזרת חוקי יסוד (מה שכונה ״פשרת האוזר"), יריב לוין כינה את ההחלטה "משוללת סמכות", ושלמה קרעי אמר שהגיע הזמן לבטל את בג״ץ. היו מי שחשבו אז שמדובר בדיבורים ריקים. בשנה החולפת ראינו שהם התכוונו לכל מילה.
גם היום, סמוטריץ׳ ונתניהו לא מסתירים את הכוונות שלהם. חיסול הפיקוח של בג"ץ והכנסת נדרש כדי להגדיל את תקציבי הישיבות בזמן שהשירות הצבאי שלנו מוארך. הוא נדרש כדי להקים ערוצי תקשורת למקורבים ולחסל את היצירה החופשית. כדי להרעיב את החינוך בבתי הספר הממלכתיים ולהעביר את הכספים לעמותות פוליטיות בימין המתנחלי. אלו אינם סודות, אלא דברים שנעשים ונאמרים כעת באור יום. הסתרת התקציב זו עילת הסבירות, על סטרואידים. פירוק הדמוקרטיה בשקט.
מאות אלפי אזרחים שיצאו לרחובות בשנה החולפת הבינו שהדמוקרטיה בסכנה. אבל כמו שהבנו, זה היה רק הסיבוב הראשון במלחמה. הההפיכה המשטרית שוב כאן, תחת מסיכה אחרת. הגיע הזמן שגם אנחנו נחזור לרחובות: להתאחד למלחמה כאילו אין הפיכה, ולהילחם בממשלה כאילו אין מלחמה.
>>> סתיו שפיר, יזמת חברתית, ח״כ לשעבר ויו״ר ועדת השקיפות