הדבר האחרון שצריך לעשות מנהיג במדינת ישראל כשהוא שולח את לוחמיו לקרב זה לתקוע להם סכין בגב. זו התחושה שקמו איתה הבוקר רבים במערכת הביטחון, בצה"ל ובשב"כ. בזמן שטובי בנינו ובנותינו פועלים ברצועת עזה ומסכנים את חייהם, בזמן שכולנו מתפללים שישובו הביתה בשלום, ראש הממשלה מצייץ ציוץ שאין איך לראותו מלבד זריקת אחריות מוחלטת.
מה אמורים לחשוב הרמטכ"ל הרצי הלוי, ראש השב"כ רונן בר ואלופי המטה הכללי, שיושבים יחד עם נתניהו בדיונים הרגישים והמתוחים ביותר, וצריכים לקבל החלטות גורליות? במציאות האכזרית שנכפתה עלינו, איך הם אמורים לעבוד באמון מלא למען המטרה, בלי לחשוש שבסוף הדרך יזרקו אותם מתחת לגלגלי האוטובוס? זה לא חדש שנתניהו מסרב לקבל אחריות באופן מלא על חלקו במחדל, היינו כולנו עדים לכך בכל אחת מההצהרות וממסיבות העיתונאים שערך ב-23 הימים האחרונים. אבל מכאן ועד למתקפה חסרת אחריות על הצבא? זה מעשה שלא ייעשה בלחימה.
עצוב שזה צריך להישמע, אבל דווקא עכשיו, בזמן לחימה, מצופה מראש ממשלה לגלות אחריות ומנהיגות יותר מתמיד. מצופה ממנו, לכל הפחות, לא לפגוע בחוסנו של הצבא, בחוסנו של הציבור וביכולת העמידה שלו. היה זה ראוי ונכון, אם נתניהו היה מתכבד ועומד מול הציבור כולו - ונותן גב רחב לצבא. דווקא עכשיו. בהמשך הוא אכן מחק את הציוץ והבהיר שהוא נותן גיבוי לראשי הצבא וללוחמים בשטח.
האנשים האלה, שראש הממשלה מטיח בהם האשמות, הם כבר נושאים על כתפיהם את האחריות למה שקרה. בניגוד אליו, הם כבר קיבלו אותה על עצמם. עכשיו הם צריכים גיבוי מלא להובלת הלוחמים שלנו לניצחון. הם זקוקים ליד על השכם ולדחיפה קדימה כדי לנצח. בשביל כולנו. עוד נכונו לנו רגעים קשים ומורכבים במערכה הזאת, לכן זה כל כך נדרש.
מאז שהתחילה המלחמה, חזינו כולנו בגילויים מרוממי נפש של התנדבות ושל עשייה בעם. אלו אנשים שברגע הקשה ביותר שחווינו עזבו את ביתם ואת עבודתם ונתנו יד. הציבור מתנדב בבתי חולים, בשדות חקלאיים, בטיפול במפונים. במקום ההנהגה שלנו, זה הציבור שקיבל אחריות והבין שעכשיו זו השעה לתת כתף, להירתם ולעבוד יחד למען כולם.
ההנהגה הנבחרת שלנו לא מצליחה למצוא את גדלות הנפש ברגעים כאלה - ולהתנהג כמו העם. עוד יבוא הזמן לחשבון נפש ולתחקירים, אבל האופן שבו ראש הממשלה בחר לבדל את עצמו ולהטיל את האחריות על כולם חוץ מעל עצמו, גורם לנזק שקשה להפריז בגודלו.