התגובות לטבח ה-7 באוקטובר של הנהגת הרשות הפלסטינית – יושב הראש מחמוד עבאס וראש הממשלה מוחמד אשתייה – כמו גם בכירים אחרים, מחמוד אל-עאלול וג'יבריל רג'וב, הן לא פחות מאות קלון מוסרי. אולם הנכונות שלהם לשלב את חמאס במנגנוני השליטה של הרשות הפלסטינית ב"יום שאחרי" היא לא פחות מאיוולת מדינית.

בתוך חמאס ישנם קולות, בעיקר בקרב ההנהגה מחוץ לעזה, הקוראים להשתלבות חמאס באש"ף. זוהי מטרה ישנה של חמאס. נראה כי מנהיגי החוץ רואים בהשתלבות לא רק דרך להשתלט בטווח הארוך על אש"ף (ומכאן על הרשות), אלא גם כדרך להישרדות פוליטית בעקבות האסון שחמאס המיט על עזה. 

הנכונות של הרשות להגיע להבנות ולהסכמים עם חמאס היא טעות שחוזרת על עצמה שוב ושוב. הפעם הראשונה הייתה בתקופת הסכמי אוסלו, כאשר ערפאת סירב לפרק את ארגוני חמאס והג'יהאד אסלאמי, למרות שפעולות הטרור שלהן היוו אחת הסיבות העיקריות לכישלון התהליך המדיני. זאת ועוד, בתקופת אינתיפאדת אל-אקצא (2005-2000) הצטרפו גדודי "חללי אל-אקצא" של פת"ח לפעולות הטרור נגד ישראל.

יחיא סינוואר (צילום: AP)
"מנהיגי החוץ בחמאס רואים בהשתלבות עם הרשות דרך להשתלט עליה". מנהיג חמאס בעזה סינוואר | צילום: AP

 

הדוגמה השנייה לנכונות של הרשות להגיע להבנות עם חמאס הייתה החלטתו של עבאס שלא לפרק את ארגוני "ההתנגדות" הפלסטינים אלא לחתום עמם על הסכם "רגיעה" (תהדיאה בערבית) במרץ 2005. זאת, כדי להשקיט את השטח לקראת מימוש תוכנית ההינתקות מעזה של שרון בקיץ 2005. 

המהלך הזה של עבאס עמד בניגוד גמור לעמדת ישראל וארצות הברית, אולם הצורך שלו לשמור על מראית עין של סולידריות פלסטינית גבר על אינטרסים אחרים. ראוי לציין, כי השימוש במונח "תהדיאה" (ולא "הודנה" שהיא הפסקת אש ולה משמעות אסלאמית מחייבת) מלמד כי מלכתחילה ארגוני ההתנגדות לא התכוונו להניח את נשקם, אלא ליצור מראית עין של השלמה, וזאת כדי לא לפגוע במהלך הנסיגה הישראלית מעזה.

ואולם, בחצי השנה שקדמה להינתקות, פעולות הטרור לא פסקו לחלוטין, במיוחד לא על ידי הג'יהאד האסלאמי, וכך חמאס יכול היה להתגאות שנסיגת ישראל מעזה – בדיוק כמו נסיגת ישראל מדרום לבנון – הייתה תולדה של מאבק מזוין ולא של מהלך מדיני. עמדה זו, יחד עם ההאשמות נגד השחיתות של הפת"ח, הביאה לו את הניצחון בבחירות למועצה המחוקקת בינואר 2006.

 

חיילי צה"ל מול הגבול עם רצועת עזה (צילום: AP / FLASH 90, פלאש/90 )
"חמאס היה יכול לטעון שההתנתקות היא תולדה של מאבק מזוין". חיילים על הגבול | צילום: AP / FLASH 90, פלאש/90

הדוגמה השלישית הייתה חתימת הסכם בין חמאס לפת"ח בפברואר 2007 בריאד, בתיווך סעודי, שהוביל להקמתה של ממשלת אחדות פלסטינית בראשות אסמעיל הנייה. כעבור חמישה חודשים חמאס גירש באלימות קשה את הרשות הפלסטינית מעזה. פעולה זו עמדה בניגוד מוחלט לסעיף הראשון בהסכם מכה שקבע "איסור מוחלט של שפיכת דם פלסטיני, והישענות על הדיאלוג בלבד כבסיס לפתרון המחלוקות הפוליטיות בזירה הפלסטינית".

הדוגמה הרביעית הייתה הסכם הפיוס שנחתם בין פת"ח לחמאס באוקטובר 2017 בקהיר באמצעות תיווך מצרי. המחלוקת העיקרית שהביאה לפיצוץ ההסכם הייתה התנגדות חמאס להתפרק מנשקו בטענה שהוא מכוון נגד ישראל ולא נגד הרשות.

נכונות הרשות לשלב את חמאס במנגנוני הרשות מנוגדת אפוא לאינטרס העצמי שלה משתי סיבות: האחת, בטווח הארוך היא עלולה להוביל להשתלטות של חמאס על הרשות. כבר יש תקדים לכך, כאשר חמאס השתלט על עזה וגירש את הרשות ב-2007; והשנייה, מכיוון שארצות הברית וישראל יתנגדו למהלך כזה, אין לו ממילא היתכנות מדינית. 

 

עימותים בין חיילי צה"ל לפלסטינים ליד רמאללה (צילום: פלאש 90)
התמיכה בחמאס בגדה המערבית גדלה פי שלושה מפרוץ הלחימה. ארכיון | צילום: פלאש 90

מה מביא את הרשות לנקוט במדיניות שנראית כמנוגדת לאינטרס שלה עצמה? 

הסבר אחד הוא חולשה או העדר לגיטימציה פנימית, המחייב את עבאס וראשי פתח לנקוט עמדה המרצה את דעת הקהל. סקר של המכון הפלסטיני המוערך של ח'ליל שקאקי, שנערך לאחר פרוץ המלחמה, מלמד כי התמיכה בחמאס בגדה המערבית גדלה פי שלושה, כאשר התמיכה והאמון בעבאס ובפתח ירדו באופן משמעותי, כאשר 90% תומכים בהתפטרותו. יתרה מזו, כ-60% מהפלסטינים רואים במאבק המזוין את הכלי היעיל ביותר במאבק מול ישראל.

מבחינה זו עבאס ובכירי הרשות אינם שונים בהתנהגותם מכמה מנהיגי מדינות ערב – ובראשן ירדן – שאינם מגנים את חמאס אלא את ישראל, לעיתים במילים קשות. אולם בעוד ירדן דבקה בהסכם השלום, קשה בעת הזאת לדעת באיזו מידה עבאס דבק עדיין בתהליך מדיני. יועצו, מחמוד חבש, טען שעבאס מגנה את חמאס בכל פגישה שהוא מקיים עם מנהיגים בעולם, אלא שהוא לא יעשה זאת בפומבי כל עוד מתנהלת המלחמה. אמירה זו עדיין דורשת הוכחה.

הסבר אחר שתופס תאוצה בישראל הוא שאין הבדל של ממש בעמדות של פת"ח וחמאס אלא בטקטיקה להשגת המטרה של חיסול ישראל והקמת מדינה פלסטינית מהנהר לים. עם זאת, ראוי להדגיש שההיסטוריה של עמדות הרשות – ושל עבאס במיוחד – אינה תומכת בטענה הזו. נראה כי ממשלת נתניהו תומכת בגישה הזו משום שהיא אינה מוכנה להעניק לרשות תפקיד בעזה ביום שאחרי. עמדה זו עומדת בניגוד גמור למדיניות ישראל בגדה המערבית, שם היא פועלת לחזק את הרשות בהובלת עבאס ופת"ח. 

פרופ' אלי פודה
פרופסור אלי פודה, מרצה בחוג ללימודי האסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית

ללא קשר לעמדת ממשלת ישראל הנוכחית, אם הרשות רוצה למלא תפקיד בעזה ביום שאחרי – כפי שארצות הברית ומדינות רבות בעולם הערבי ובכלל חפצות – ראשיה חייבים להוקיע את חמאס ולהקיא אותו מתוכה, אחרת היא תאבד את הלגיטימיות שלה להיות פרטנר למשא ומתן. הבעיה הגדולה היא שההנהגה הנוכחית של הרשות הפלסטינית נעדרת תמיכה עממית ולכן כל הסדר עתידי יצטרך להיות עם הנהגה נבחרת לגיטימית אחרת המחויבת לתהליך מדיני ופועלת כנגד כל ארגון פלסטיני המשתמש באלימות. 

פרופ' אלי פודה מלמד בחוג ללימודי האסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית בירושלים וחבר הוועד המנהל של "מיתווים"