בראשית דבריי, גילוי נאות. מלבד היותי עיתונאי אני רואה עצמי כתלמידו של מרן הראשון לציון רבי יצחק יוסף. אינני מתנצל על כך. להיפך, גאה בכך.
וכעת נעבור לסערה בעקבות ההתבטאות של הראשון לציון והרב הראשי, הרב יצחק יוסף, ולשאלה כיצד
הפך לימוד זכות על מפגינים (קיצוניים) למתקפה. נראה שהגיע העת לחדול מהניסיון לתווך תוכן תורני הנאמר בשיעורי תורה בבית המדרש אל מרחב האקטואליה החדשותית.
הרב יצחק יוסף, שקורא בעקביות כבר חודשים ארוכים כבר בראשית חקיקת הרפורמה המשפטית לעצירתה ולהידברות בין הצדדים "כדי למנוע מלחמת אחים", כלשונו, ורק בערב יום הכיפורים האחרון חזר שוב על קריאתו לשני הצדדים לשבת, להידבר ולהתפשר: "אני קורא מכאן לממשלת ישראל ולאופוזיציה לעשות את כל הפשרות שצריך לעשות העיקר שיהיה שלום בעם ישראל". דווקא הוא מואשם כעת באורח פלא בשיסוי ופילוג.
במוצאי שבת האחרון, במסגרת שיעורו השבועי, ציטט הראשון לציון פסוק מספר 'ויקרא' שבחמשה חומשי תורה ובאמצעותו ניסה ללמד זכות על אותו מיעוט קיצוני ששיבש את התפילה החשובה ביותר בלוח השנה העברי, תפילת 'כל נדרי' בערב יום הכיפורים, שהתקיימה במרחב הציבורי בתל אביב.
בדבריו הסביר הרב כי קיים מושג תורני של "טמטום הלב". זהו מושג תורני שמקורו בפסוק בחומש ויקרא עם פרשנות התלמוד במסכת יומא שמשמעותו היא שאכילת מאכלות אסורות על פי התורה חוסמת את הדעת הרוחנית להתקרבות אל הקדוש ברוך הוא. דברים מעין אלה נאמרים בשיעורי תורה רבים תמידין כסדרן. כוונת הרב בדבריו הייתה כי יש ללמד זכות על אותו מיעוט קיצוני, שליבו אין פתוח לרוחניות ואינו מסוגל להבין את המתפללים ביום הכיפורים ואת הצרכים הרוחניים. חובה לחדד - הרב הדגיש בפתח דבריו וכך גם בסיום דבריו כי הוא מדבר על מיעוט שבמיעוט, מבלי להכליל חלילה את כל הציבור החילוני, גם לא את מתנגדי הרפורמה, אלא את הקומץ השוליים שפגע בתפילת יום הכיפורים.
לצערנו, תמיד יימצא הגורם שיביא בחוסר אחריות אל המרחב האקטואלי-חדשותי את הציטוט התורני, שבהיעדר פרשנות נכונה צורם לאוזניים שאינם מכותלי בית המדרש.
זוהי איננה הפעם הראשונה שדברים של הראשון לציון ורבנים גדולים אחרים הנאמרים בשיעורי תורה פנימיים, המיועדים לאוזני לומדי תורה המבינים היטב את משמעותם הדברים האמיתית, מוצאים את דרכם אל המרחב הציבור ללא הסבר וללא תיווך ראוי ופוגעים שלא בצדק בציבורים גדולים החשים עצמם נפגעים בזמן שאותם רבנים כיוונו למחוזות אחרים לגמרי.
המגמתיות בפרסום הסלקטיבי של דברי הראשון לציון זועקים לשמיים. מי שטרח וצפה במקור הדברים נוכח לדעת כי הרב הראשי, גם בתחילת וגם בסיום דבריו, הדגיש כמה פעמים כי דבריו מתייחסים למיעוט שבמיעוט, מיעוט קטן מאוד שאותו יש לקרב בדרכי נועם, כדבריו, אבל את מי מעניינות העובדות כשיש הזדמנות לזרוע פילוג ומחלוקת.
כמי שנוהג לחבוש מעת לעת את ספסלי בית המדרש, האזנתי לדברים בשידור חי ואף שקלתי לפרסמם מהזווית של לימוד זכות וקריאה לקרב את המיעוט הקיצוני המוחה, קריאה שהיא איננה טריוויאלית בקרב הציבור הדתי שמאז יום הכיפורים איננו יודע את נפשו לנוכח חילול תפילות היום הקדוש. כאנשי תקשורת מוטלת עלינו החובה לקרב ולא לרחק, לפעול בהגינות ולתרום את חלקנו לשלום ופיוס בעם, ובכלל כאשר מטפלים בטקסטים תורניים שפרשנות מעוותת שלהם עלולה לפגוע בציבור לנהוג משנה זהירות ולהביא את הדברים בהקשר הנכון ועם המסר הנכון.
כבר עשרות שנים, ועוד מתקופת מרן הרב עובדיה יוסף זצ״ל, שבתקשורת הישראלית מנסים ללא הצלחה לחבר בין עולם תורני לעולם החדשות האקטואלי. אולי באמת עדיף לחדול מהניסיון הזה ולהפסיק לתווך תכנים תורניים לעולם האקטואליה ולמרחב התקשורתי.
>>> הכותב הוא פרשן ומגיש בכיר באתר החרדי "כיכר השבת"